פגשתי אותה בתור לרופא העור. היא הגיעה מספר דקות אחריי והתיישבה לידי. בצד עיני קלטתי את מאמציה לרכוש את תשומת ליבי. ניסיתי להתרכז בהודעות מהנייד שלי ולאחר שניות מספר היא קטעה את עיסוקי בשאלה כמה זמן אני כבר ממתינה לרופא.
פניתי במבט אליה ונתקלתי באישה שאמדתי את גילה בין 60 ל-70, אם כי הקמטים בפניה העידו על אדישות מוחלטת למושג טיפוח.
"לאיזו שעה יש לך תור"? שאלה, אני הגעתי בטיסה מאילת וחייבת להיות בשדה התעופה דב לפני השעה שלוש".
"הרופא עדיין לא הגיע", עניתי לה. האישה כולה התכווצה בדאגה. עיניה היו מכוסות במשקפי שמש גדולות שלא הסירה אותם. היא כנראה חשה את תמיהתי או ניסיוני לקלוט את עיניה והתנצלה: "עברתי קטרקט בשתי העיניים ואני לא יכולה בינתיים להסיר את המשקפיים".
חייכתי בנימוס וניסיתי להרגיע אותה עם הבטחה שביקורי אצל הרופא יהא קצר ביותר, רק ביקורת...
האישה החלה להוציא מסמכים שונים מתיקה ושלפה מתוכם טופס אחד בהדגשה שעליו הרופא חייב לחתום וכך היא תקבל את סכום הטיסה בחזרה או חלק ממנה מהביטוח. נראה היה לי שרצתה להוכיח את אמיתות דבריה שאכן הגיעה מאילת. הנהנתי בראשי לאות שאני מבינה את חשיבות החתימה.
הפקידה הגיעה והודיעה לנו שהרופא התנצל אבל בגלל פקקים בדרך הוא יאחר. האישה לידי התכווצה והחריצים מעל שפתיה שבלטו בעומקם קיבלו נופך נוסף של יובש מתריס.
בניסיון להפיג במקצת את המתח עמו הגיעה ואשר התגבר מרגע לרגע, חייכתי אליה ושאלתי אם אכן היא גרה באילת. שאלה זו פתחה את הסתימה שהעיקה עליה וסיפור חייה נפרץ כמו זרם מים אדיר ללא שליטה.
קוראים לה רודיקה והיא הגיעה כילדה מרומניה עם הוריה. בגיל 18 נישאה לבחור מאותו מוצא ונולדו להם ארבעה ילדים. רודיקה היא אקדמאית, ארכיטקטית במקצועה ובעלה עבד בתפקיד חשוב בחברה עסקית גדולה. את הטעות של נישואיה הבינה זמן קצר לאחר לידת בתה הבכורה אבל לא היה לה את האומץ לעזוב, בעיקר בגלל הילדה. בעלה התגלה כעריץ טוטלי עם אלימות מילולית ועם הסטת ילדיה נגדה באמצעות כספו. היו לו נשים אחרות שהיא גילתה ופחדה "בגלל ילדיה" לפרק את המשפחה.
"זו הייתה טעות"' היא מחייכת במרירות. "כאשר כבר החלטתי להתגרש, הילדים שכבר בגרו והקימו משפחות משלהם, היו נגדי. שטיפת המuח שעשה להם הצליחה והם כמעט לא בקשר איתי". כאן היא נשברה ונאלצה להסיר את משקפיה כדי לנגב את דמעותיה. עיניים חומות כהות וכבויות.
"אבל זה לא הכול, מזל הביש נדבק אלי כל הזמן. בתי הבכורה חלתה בסרטן ובגיל צעיר לאחר הולדת ילדיה נפטרה. התגלה שהסרטן הוא תורשתי. כל המשפחה ערכה בדיקות גנטיות והסתבר שהמקור הוא מבעלי. עוד בת אחת נפגעה בגן הארור הזה ולמניעה עברה הסרת השדיים והשחלות. רק הבת הצעירה ניצלה מגורל זה".
למזלי היה לי את המקצוע שלי והמשכתי לעבוד כל הזמן. זה היה המפלט שלי. אבל אני באילת, ניתקתי כל קשר עם חברות ישנות. חברים משותפים הפנו עורף אלי. אני לא סומכת על איש. פה ושם אני מוזמנת לחתונה, הנה תראי, הספקתי לקנות חולצה יפהפייה לחתונה בשבוע הבא... אין לי חשק ללכת אבל זה ממקום העבודה ואני חייבת. בגדול אני לבד, לבד, לבד".
רודיקה הוציאה חולצה לבנה "מותגית" מאיטליה וחיוך קליל צץ בשפתיה... כן אנחנו הנשים לפעמים מתנחמות בבגד חדש...
"אבל עכשיו יש לי בעיה חדשה" המשיכה, צצו לי כתמים נוראיים בגופי שהולכים ומתפשטים ואף רופא לא הצליח לעזור לי. תראי, אני עם שרוולים ארוכים ביום חם כזה. החלטתי להתייעץ עם מומחה ולכן טסתי במיוחד אליו, אולי הוא יעזור לי. הנה השם של התופעה", והיא מדקלמת לי שם ארוך ומסובך ואני עולה על הגוגל לבקשתה ושערי סומר, שכן ההשלכות עלולות להיות גרועות ביותר, אבל אני יודעת שמסוכן לדלות מסקנות של הדיוט בנושא לא מוכר ואשר לא בתחומו ולכן אני פונה אליה ומבקשת ממנה לא להסתמך על הויקיפדיה ואני מוסיפה ומדגישה שפעמים רבות הנפש משפיעה על הגוף, ולכן חשוב כל כך שתנסה לפנק גם את עצמה.
"ואת, מדוע את כאן", היא שואלת בזהירות... ואני מתביישת לענות, לעומת חייה ובעיותיה, מה אומר לה, שהגעתי כדי להעלים כתם גיל מתקדם קטן על כף ידי?
המומחה הגיע, סימן לי להיכנס בהבטחה שמיד יתפנה לרודיקה עליה המזכירה הספיקה לדווח לו. הביקור שלי אצלו ערך חמש דקות לשביעות רצון שנינו ואני יצאתי בחיוך מעודד לעברה עם אגודל כלפי מעלה לברכת הצלחה והיא בנענוע ראש קל לעברי נכנסה לחדרו.
סביר להניח שדרכנו לא תיפגשנה שוב.
עוד סיפור קטן/גדול שאליו נקלעתי באקראי. עוד סיפור שהעלה שוב ושוב את השאלה הנצחית: האם האדם שולט בגורלו או הגורל שולט בו...
