על היחס הדוחה של ההסתדרות הציונית לחלק שפרש ממנה לפני כמאה שנה, ונקרא "הרביזיוניסטים" יודעים כיום מעט מאד. על תוצאות יחס זה שגרמו נזק לחלק גדול בעם, ובהמשך להדרת כל איש רוח שנחשב ל"ימני" – גם מזה התעלמו כולם. כעת מיטלפונקט פותח צוהר למה שלא נחשף, לא נכתב עליו בעיתונות, והיה עלום מרוב הציבור. הסיפור הוא על משפחה ציונית, מלח הארץ, שמשום מה "זכתה" שהמחזאי ידביק לה כתם שבעטיו נדחו בנוסף, גם ע"י חבריהם מהאצ"ל, על חטא שלא ידוע לי שכמותו אכן התרחש אי-פעם. בכל אופן, הוא מיטיב לתאר את דלות מצבם הכלכלי עקב היחס מצד ממשיכי דרכם של אלה שהדירו אותם. לקראת יום הזיכרון לאבי המשפחה שנפטר, מגיע הבן המצליח, שלמד בארה"ב. וכאן מתחילה הדרמה. שלב אחרי שלב נחשפים היחסים הגרועים בין האם זאבה, לבנה שבארץ, דב - אלון דהן במשחק מופלא בתפקיד שמעניק לו בשר ועסיסיות, בינו לבין אחיו הצעיר והמוצלח, נריק, שהאם השאפתנית (לפי דמיונו של המחבר) מוליכה אותו לקריירה פוליטית. דן שפירא, בתפקיד נריק, כובש את הלב בכל העושר של גווני המשחק שהוא מחצין כאן. במיוחד, במונולוג האחרון שלו, בו בא לידי ביטוי כשרון הנאום שלו, בשפה רהוטה המושמעת ברור, (לא כמו הרבה שחקנים על בימותינו שממהרים להבליע חלק מהטקסט מתוך חידלון הבימאי או מנהל ההפקה שרוצה כבר לסיים....) אך כאן, בסיום, טמון העוקץ. אפילו משחקה הנהדר של תיקי דייןכאם הגדולה, המחליטה ומתערבת בחיי כולם, ובכך היא מנכיחה את הסבל וההשפלה שהמשפחה בפרט והרביזיוניסטים בכלל, נאלצו לחוות, והיא עושה זאת להפליא. בפשטות, כנות, והרבה חום פנימי ואמונה חזקה - גם משחקה המזהיר אינו יכול לחפות על הלעג שהמחבר לא צלח להעלים ולהמשיך להיות לכאורה הקול של הסובלים, כאשר בסוף המחזה הוא מתגלה כזאב בעור של כבש, בלעג שטמון בין השיטין. כדי להעניק צבע וענין לסיפור, ישנו גם אחיה של זאבה, שניאור, הומו מזדקן, שיצחק חזקיה מגלם בשיא הטקטיות, השבריריות והעידון, ומעניק לזאבה הזדמנות להגחיכו, ולקהל – לצחוק. לעומתו, דמותו של עמידור (יוסי קאנץ הוותיק והטוב) שהוא החבר הטוב של אבי המשפחה שנפטר, אך גם אביה של יאירה, (אותה מגלמת תמר קינןהיפה) אהובתו של נריק טרם נסיעתו לארה"ב, ושאהבתם לא פגה עם עבור השנים. בהמשך מתגלה הסיבה והמניע לכל הרעל שפשה במשפחה, ולמערכת היחסים הקלוקלת בין כולם. השלישיה שעליה נשען המחזה וממנה הוא מקבל את כל כוחו הם תיקי דיין, דן שפירא ואלון דהן. גם אם המחזה מכיל מידע במשורה על כל ההתרחשויות לאמיתן במאה העשרים בין הימין והשמאל, והן בבחינת נעשו כדי לצאת ידי חובה – הרי שיש להתייחס אליו כאל מחזה, ולא כאל תיעוד, גם אם נדמה כי בפרטים האישיים הכמו-ריאליים הם משויכים לדמויות כביכול אמתיות – אין לזה שום בסיס. זהו מחזה, עם שחקנים מצוינים, תפאורה יפה ואותנטית של אלכסנדרה נרדי, מוזיקה שעיצב וחלקה כתב שפי ישי, תלבושות תקופתיות של רז לשם ותאורה טובה של עדי שמרוני. מעט נוסטלגיה לעבר עם דרמה מיטלפונקית טיפוסית, על במה שטורחת להעניק לצופיה בכל מכל. יש רק לקוות שהקהל יבין את העוקץ שהמחבר החדיר ל"כמו-נוסטלגיה-רביזיוניסטית", וישכיל להבדיל את התבן מהמוץ.