קרוב ברוחו ובבשורתו לשיר "רחל" הוא השיר "רק על עצמי", שנכתב כשנה אחרי שהסתיימו מאורעות תרפ"ט באוגוסט 1929. גם בשיר זה מתרכזת רחל ב"דרך" שלה, אך הפעם עם הפירוט הנוסף שזוהי "דרך מכאוב ודרך עמל". יתר על כן: כפי שבשיר "רחל" מוקבלת הקביעה "לי צר" בבתי האבן של הערים הצפופות באירופה על דרך הניגוד אל ה"מדבר" של ארץ-ישראל שהוא מרחב פתוח, כך גם מוקבל בשיר "רק על עצמי", על דרך הניגוד, המרחב המצומצם שזמין לה כאן בהווה ("צר עולמי") ל"צמרת", שמִמְרוֹמה ניתן יהיה בעתיד לראות מרחב הפתוח עד האופק הרחוק. אלא ששיר אלגורי ואירוני זה לא הובן כך, משום שקוראיו לא פירשו נכון את שורת הפתיחה שלו: "רק על עצמי לספר ידעתי".
אילו התעכבו פרשני השיר לברר יותר בהמשך השיר, מה כולל האני הלירי במילה "עצמי", בֵירור המתחייב מהעובדה שהשורה הראשונה היא משפט חיווי הטעון פירוש לעצמו, היו עומדים על כך שרק כמשפט נפרד עדיין ניתן להבין את תוכנו כמוסר עובדה קונקרטית של ה"אני" האלמוני על עצמו. הבנת משפט זה משתנה מיד, אחרי שהשורות הבאות של הבית, שביחד הן המשפט השני בבית זה, מצרפות אליו את תוכנן, ומתברר מהן שה"אני" פיתח בהן בלשון היחיד שלו אלגוריה המשקפת את מצבו של הישוב העברי בכללו, שפורעים ערביים לא רק רצחו באנשיו בפרעות תרפ"א (1921) ובפרעות תרפ"ט (1929), אלא גם התנכלו כל השנים קודם לכן וגם אחר כך להתיישבותם מחדש של יהודים בארץ ישראל.
ואכן, מדמה שיר אלגורי זה את הישוב העברי הזעיר לנמלה, ש"יד ענקים זדונה ובוטחת" מתנכלת לו ומעכבת בעדו להגיע אל "חופֵי הפלא" ואל "האורות הרחוקים" - דימויי העתיד בחזונו. גם לא במקרה בחרה רחל להמשיל בשיר הזה את הישוב העברי דווקא לנמלה. הנמלה נמנית בספר משלי עִם "קְטַּנֵי אָרֶץ והֵמָּה חכמים מחוכמים" החוזים פני עתיד: "תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ, אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ" (משלי ו'-6). וכמו-כן נאמר על הנמלים שהן מלוכדות לפעול כקבוצה למען מימוש מטרתן העתידית: "הנמלים עַם לא-עָז וַיָּכינו בקיץ לחמם" (משלי ל'-25).
כלומר: כשהאני הלירי האלמוני אומר בשורה הראשונה של השיר "רק על עצמי לספר ידעתי", הוא מתבטא באירוניה, שהרי בהמשך אינו מספר רק את הידוע לו על עצמו, אלא מבסס על הידוע לו על עצמו את הסיפור הרב-דורי של העם היהודי על הדרך הנמשכת מאברהם אבינו ועד החלוצים בני הדור הנוכחי, השוקדים במסירות ובעקשנות לתרום את חלקם בהגשמת "הדרך", זו שבעתיד ובמאמץ דורות נוספים תעלה את החזון לרומו המלא - אל ה"צמרת".
ייצוג הכלל בלשון יחיד כל מי שקורא שירים אלה של רחל כיום חייב לזכור, שבמשך כל שנות מחלתה וגם בשנת כתיבתו של השיר "רק על עצמי", שבמקור הוא שיר חסר כותרת, הייתה רחל מעורבת במתרחש בארץ, וכמובן גם לא נעלמו מידיעתה שלא כל החלוצים בני דורה הצליחו לעמוד בתנאים הקשים של חייהם, וחלקם גם נואשו להתמיד ב"דרך מכאוב ודרך עמל" זו ואו שעזבו את הארץ או שטרפו את נפשם בכפם מרוב יאוש. את אכזבתם מהחזון ואת ספקותיהם
באשר לסיכוייו להתממש ציטטה בשתי השורות האחרונות של השיר: "למה קראתם לי, חופי הפלא? למה כזבתם, אורות רחוקים?".
באופן דומה, כשיר המנוסח בלשון יחיד בעוד שתוכנו מסכם את הישגו של הישוב כולו, יש לקרוא גם את השיר "אל ארצי" המוכר יותר בשורות הפתיחה שלו: "לא שרתי לך, ארצי, / ולא פארתי שמך / בעלילות גבורה, / בשלל קרבות". גם את דבריה של הבת בשיר זה, המפנה הפעם את דבריה אל אמהּ, המולדת, יש להבין כאלגוריה, כדברו של היחיד בשם הקולקטיב החלוצי. אלא שהפעם שוקל היחיד הזה, בשם הכלל, מול המונח בכף האחת של המאזניים, והם הישגיו הצנועים בהווה ("רק עץ - ידי נטעו...רק שביל - כבשו רגלי"), את המונח בכף האחרת - המעשים המרובים שעוד דרושים להגשמה המלאה של החזון הציוני. כעת מצטיירים הישגי החלוצים כ"דלים מאוד", אך בזכותם תישמע בעתיד "קול תרועת הגיל".
הפרשנות רבת ההיקף שהצטברה במשך השנים לשיריה של רחל - שהסבירה כי סוד האהבה הנמשכת לשירתה טמון בכך שהיא השמיעה קול יחיד צנוע ואישי בדור שהעריך בעיקר שירים עתירי פאתוס שהיללו את חלוצי העלייה השנייה ופארו את מעשיהם - עשתה עוול לשירתה, מאחר שפרשנות זו לא חשפה את העמקות הרעיונית שקיימת ברבים משיריה.
זאת ועוד: אף שרחל שידרה בשיריה אלה הכרה מלאה בערך עצמה, העדיפה להצניע אותה באמצעות שימוש עקבי בלשון היחיד ("אני", לי", "דרכי", עצמי"). לשון יחיד זו הייתה תחבולה בלבד - שהוכחה, למרבה המזל, גם כמוצלחת - לזכות בהקשבתם של קוראי דורה (וגם של קוראים בדורות הבאים) שמציאות חייהם הייתה קשה מאוד תחת אִיומה המתמשך של "יד הענקים" הערבית שהתאמצה לעקור אותם מלהעמיק שורשים באדמת הארץ.
דווקא שירים הגותיים אלה של רחל מעידים כי על-אף שהמחלה הממארת הרחיקה אותה מבין העמֵלים בחזית העשייה החלוצית, לא נחלשה בה אמונתה בקיומם של "חופי פלא" ו"אורות רחוקים", וגם לא התרופפה אחיזתה בדרכה של הציונות, דרך שבבוא היום, "בְּיוֹם יִגָּה הָאוֹר", כפי שצפתה את העתיד בשיר "אל ארצי", תישמע בזכותה בארץ ישראל "תְּרוּעַת הַגִיל" של עם המכונס בשלמותו במולדת אבותיו.
