המאגר הביומטרי, שהכנסת עומדת לאשר סופית במושב החורף הקרוב, מעורר סערה ציבורית ופוליטית, גם תשע שנים אחרי תחילת הדיונים בנושא.
הנושא עלה לדיון סוער בהשתתפות נציגי הממשלה ונציגי התנועה לזכויות דיגיטליות, שמובילה את המאבק מאז תחילתו. הדיון, שהתקיים ביוזמת אנשים ומחשבים, גלש מהר מאוד לצד האמוציונאלי, כאשר עובדות ודעות התערבבו אלה באלה. כל אחד מהצדדים התבצר בנימוקיו - מדוע חייבים מאגר ביומטרי או מדוע קיום המאגר הוא אסון למדינת ישראל.
המאבק של המתנגדים הוא סוג של מחאה ציבורית-אזרחית, שמאחדת בתוכה את כל גווני הקשת הפוליטית. הוויכוח נסב בעיקר על עובדות, פרשנויות של סעיפים והחלטות, והערכות שונות לגבי רמת הסיכון בפריצה למאגר הביומטרי, על כל המשמעויות של זה.
ערב לפני המפגש בבית אנשים ומחשבים, בעיתוי מקרי לחלוטין, נקלעו נציגי רשות האוכלוסין וההגירה והמאגר הביומטרי למארב פרלמנטרי שערך להם יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, ח"כ דוד אמסלם. הוועדה בראשותו התכנסה לדון במאגר הביומטרי, אולם כמה דקות אחרי שהדיון הסתיים החל היו"ר לחקור חקירה צולבת את נציגי הממשלה לגבי פרויקט תעודת הזהות החכמה.
רוב הציבור כלל לא זוכר שהקמת המאגר לא נולדה מעצמה, אלא התווספה לפרויקט אחר, מהכושלים והשערורייתיים שהיו אי-פעם: פרויקט תעודות הזהות החכמות. הפרויקט הזה יצא למכרז בפעם הראשונה ב-1996 ועד היום מונחות מיליוני תעודות אי-שם בבית דפוס בצפון הארץ, ממתינות לסיום הקמת המאגר הביומטרי, שייחלץ אותן מהמחשכים. התשובות שח"כ אמסלם קיבל היו רחוקות מלהשביע את רצונו, כמו גם את דעתם של הח"כים
איילת נחמיאס-ורבין ו
רוברט אילטוב, שיזמו את הדיון בוועדה. ח"כ אמסלם הודיע כי יתחיל לחקור את המחדל הזה, ולנסות להבין מדוע פרויקט כזה לא מסתיים אחרי יותר מ-10 שנים מאז סיום המכרז האחרון והאם יש הצדקה להצמיד אותו למאגר הביומטרי.
