עו"ד מיכאל שר אולי הקצין את זה, אבל הוא ממש לא היחיד.
שר "הצליח" להיעלם למספר חודשים במהלך משפטו, וגרם לכך שפסק הדין בעניינו נקרא שבעה חודשים לאחר שנכתב. שר הורשע בגניבת 2.6 מיליון שקל מלקוחותיו, אבל סניגוריו טוענים שהשופט
בני שגיא היה צריך לחדש את המשפט מהנקודה בה נפסק אצל השופט בדימוס
עודד מודריק - סיכומי ההגנה (שלא הושמעו בגלל היעלמותו של שר) - ולא להקריא את פסק הדין שכתב מודריק.
עניינו של שר תפס קצת כותרות, כי מדובר בעורך דין ובעבירות חמורות ובהיעלמות לפרק זמן ממושך של כמה וכמה חודשים. אבל כל מי שמגיע מדי פעם לימי הקראות ולימי מיקוד פליליים, יודע שלנאשמים יש נטייה לחלות במקרה הטוב או פשוט לא לבוא במקרה הרע.
הרושם שלי, אחרי כמה וכמה ימים כאלו בבתי משפט בכל רחבי הארץ, הוא שזימון הנאשמים נעשה כמו במילואים: מזמינים מראש 120% מהמספר הנחוץ, כי יודעים שחלק לא יבואו וחלק הצטיידו מראש בפתק מהרופא וחלק יילכו למש"קית הת"ש ועוד כהנה וכהנה. החלופה המשפטית למש"קית הת"ש היא עורכי דין שלא באים או שלא הספיקו לקרוא את התיק או שצריכים עוד זמן כדי להידבר עם התביעה. וכך, אם ביום של הקראות או מיקוד מצליח השופט להתקדם בשליש מהתיקים, זהו יום מוצלח במיוחד.
התופעה החמורה ביותר היא של נאשמים שאינם מתייצבים. בעצם, היא גם המדהימה ביותר, משום שמצד אחד דומה שדי קל להתמודד איתה, ומצד שני - היא מפגינה את אוזלת ידן של רשויות אכיפת החוק. הרי הנאשמים בהם מדובר שוחררו בערבות; אז למה לא מחלטים את הערבות? וליתר דיוק: למה לא קובעים מראש ערבות ממשית, כך שהנאשם יחשוב פעמיים ושלוש לפני שלא יתייצב?
דרך המלך לטפל בנאשמים הנעלמים היא להוציא צו הבאה, אבל למעשה מדובר בשביל מלא מהמורות. שמעתי יותר משופט אחד אומר, שהמשטרה לא מבצעת את הצווים, בוודאי לא במהירות ובנחישות הראויות. גם במקרה של שר ציין מודריק, כי צו הבאה לא הצליח להביא את הנאשם לאולמו; נדרשו כאמור כמה וכמה חודשים עד שהאיש נעצר.
קשה לבוא בטענות אל המשטרה בנושא זה. היא עמוסה עד מעל לראשה, ופענוח פשעים חשוב יותר ודחוף יותר מאשר איתור עבריינים קטנים שעשו "ויברח". חוץ מזה, כאשר כבר מבוצע צו הבאה - כמעט תמיד השופט התורן יסתפק בנזיפה ובהטלת ערבות נוספת, נמוכה כמו קודמתה, ויזהיר את הנאשם שבפעם הבאה הוא יישלח למעצר עד תום ההליכים. ובינתיים התבזבזו זמן שיפוטי ומשאבים ציבוריים, והנאשם הרוויח זמן - ואחר כך בוודאי יטען לעינוי דין.
הפתרון צריך להיות רוחבי ולהתאים לכך שמדובר בתופעה אותה יש להדביר - גם משום שאין לאפשר לעבריינים להסתובב ברחובות, וגם משום שאין להשלים עם צפצוף מתמשך על החוק ועל בתי המשפט. אם צווי ההבאה לא מקוימים, אם המשטרה לא יכולה לטפל בבעיה, אם הערבויות לא מרתיעות - צריך לחשב מסלול מחדש.
הפתרון שלי: תקציב ייעודי לאיתור ומעצר מהירים של נאשמים נמלטים, בידי המשטרה או בידי חברה פרטית. המקור הכספי יהיה כפול: חילוט מיידי של הערבויות שהפקידו אותם נאשמים, וגביית עלויות איתורם מהם לאחר שייתפסו. ולאחר שייעצרו - יש לשלוח אותם לכל הפחות לכמה ימי מעצר, ולשקול מעצר עד תום ההליכים או חלופת מעצר הדוקה. העיקרון פשוט ביותר: שחרור בזמן משפט הוא קודם כל עניין של אמון, ומי שאינו מתייצב לדיון בעניינו - שוב אינו ראוי לאותו אמון. והעיקר: יש לגדוע את אווירת ההפקרות ממנה צומחות אותן היעלמויות.
