המחזאים שי שבתאי ותומר אבירם כתבו מחזה המרענן ומחדש את הז'אנר המקובל של סרטי ומחזות הפשע. הפעם הגברים אינם הגיבורים, אלא האישה. אלמה דישי, שהקסם שלה כובש את הקהל ואת כל שאר גיבורי ההצגה האלימים והמאיימים, היא המולכת בהצגה זו באופן טוטאלי. השחקנית שאין תפקיד שלא תוכל למלא, דרמטי, קומי או רומנטי, מגלמת את האישה שבעלה בנפרד יושב בבית סוהר, כאשר לה נולדה בינתיים תינוקת. התינוקת היא משוש ליבם של שני הסבים: אביה, אברם, הגנגסטר בגימלאות, אותו מגלם עם המון הומור ואנושיות, עד שאי-אפשר שלא לחבבו - איציק כהן. איציק הוא שחקן כובש במות ומירקעים, ולצורך התפקיד של הקשיש, עטה את כל הנדרש כדי להיראות ולשכנע באמיתות הדמות. אהבתו לתינוקת היא ללא מצרים, יותר מהמאמי שלה, ולמענה הוא מוותר על כל היקר לו. אבל ברקע מצוי גם הסב השני, יהודה קרנטינה - אביו של בעלה יגאל. אותו מגלם במלוא ההדר והסמכותיות של גנגסטר פעיל, מאפיונר וראש כנופיה יוסוף אבו ורדה/ האירוע: יום הולדת שנה לתינוקת. סבא יהודה מכין חגיגה רבת משתתפים מהחוג החברתי שלו, בעוד איבון-אלמה מסרבת בתוקף. התעקשותה לחגוג בצנעה ובבית אביה בו היא מתגוררת, מעמידה אותה במרכז הזרקורים כדמות החזקה והמשפיעה ביותר בעלילה. זהו הטויסט שצמד המחזאים יצר במחזה זה. לא עוד שלטון הגבר ללא מצרים. כעת האישה היא הקובעת. והיא גם שמחליטה להמשיך בחייה, לקחת מאהב עמו היא רוצה לחלוק את חייה לאחר גירושים מבעלה. את האידיליה קורע הבעל יגאל - שלומי קוריאט(שהתקבע בתודעה כ"אבי הטחול", הגנגסטר האימתן מהסידרה "הבורר"). התפקיד כמו תפור לפי מידותיו. קוריאט ניחן גם הוא בחן וקסם שלמרות תפקידו כפושע ורוצח, הוא אהוב על הצופים, גם אם הם מסתייגים מהאלימות, הזעם והשתלטנות שלו. כשהוא חושף את בן זוגה של איבון,(אסף (יוגב יפת הכה חביב, מלא החיות וכשרון החיקוי), שהמאפיונרים הצפון אפריקנים קוראים לו "התימני") - הוא כמעט מחסל אותו. מה שמאחד את כל בני המשפחה הוא שלומה של התינוקת. כדי שהיא לא תתעורר, הם מוכנים לוותר, כל אחד מצידו, על הרבה עקרונות, ובלבד שדבר לא יארע לה. בזכות התינוקת מצליחה איבון לנווט את האירועים כרצונה. והמאבקים בין שני ראשי המאפיה היריבים, מעניקים לצופים הזדמנות לחזות במשחק סופר-מקצועי, מרשים ומהנה. אליהם נוסף גם "הבורר", המגיע אליהם כדי למנוע מלחמת דמים על גורל התינוקת. אלברט אילוז, בעל וותק בתפקידים מעולם הפשע, עושה זאת בקפידה, בהדר תוך שמירה על כבודו כשופט. המושג "כבוד" חוזר ונשנה בטקסטים של גדולי הפושעים כאן. בימויו של רוני ניניו מעניק את ההזדמנות הטובה לכל אחד מהשחקנים להחצין את כל טוב משחקו וכשרונו. עיצוב התפאורה החדשני של דנה צרפתי, התאורה של קרן גרנק, התלבושות המוקפדות בהידורן של אורן דר, והמוזיקה המקורית של אורי וידיסלבסקי משלימים את הביצועים המרהיבים והמענגים של הצגה כה משעשעת ומקסימה זו. שאפו לתיאטרון חיפה, על העמידו הצגה כה משובחת גם בז'אנר פופולרי וקליל זה, שזכה כאן לריענון במהותו, ולביצוע של קאסט כה מעולה.