"יש לי שורה של שיר" – אהבתי את משפט הפתיחה. משפט זה חושף סודות מבית מטבחו של המשורר היוצר. באופן סמוי זוהי שורה ארספואטית. המשורר מגלה לנו שככה בעצם נולד שיר. השרה מספרת לנו שמישהו אמר לה, "בִּישֵׂר" לה דבר מה. הנה גם הוא מצא שורה שיכולה להיות התחלה של שיר. סביר להניח שהמבשר, אדם קרוב למשוררת, ראה דבר מה, ומרגיש, שזוהי התחלה של שיר.
משורר, בדרך כלל אינו חושף את העובדה ששיר מתחיל לא פעם ממחשבה שמתנסחת לה למשפט. משפט מנקר בראשו של המשורר, משפט שיודע, ייתכן אף בטרם ידע זאת המשורר עצמו, שהנה הוא הולך להיות שיר. משפט נבחר. המשפט, כידוע למשוררים היוצרים, כבר נושא בחובו ובאמתחתו המרובדת את כל השיר, כמו גם את קולו, ועוד מעט קט, הוא הולך להתפרשׂ ( ולהתפרשׁ) בפני המשורר, בבחינת שיר המספר את עצמו. כן, צריך רק משפט אחד שיעורר את מנגנון הכתיבה ויביא את השיר לספר למשורר את עצמו.
ואילו הפעם, השורה הזאת
"תחתונים לבנים וגרב שחורה" – העילה לשיר, לא הייתה של המשורר, אלא של מישהו שבא אליה בקריאת שמחה בבחינת 'אאוריקה', הנה גם אני מצאתי, ומבשר, יש לי שורה. אבל, הוא המוצא, אינו המשורר. המשוררת לוקחת את השורה כמוצאת שלל רב, והיא כבר הופכת להיות השיר. במקרה הזה, השורה הפותחת, זו שיצאה למרחב העולם כדי לגלות ולהתגלות היא לא של המשוררת, היא של אדם אחר. אך זו כנראה שורה חזקה מאד, ומרגע שהיא הושאלה ונלקחה על-ידי המשוררת היא הופכת להיות שורתה שלה. היא מקבלת אותה, והיא מנהלת עמה שיח חשוב ואפילו נוקב משהו.
בכביסה אנו עוסקים כאן לכאורה, בדיני נפשות למעשה. עמיחי שר לנו
"התבואי אלי הלילה, כבסים כבר יבשו בחצר". משוררים עוסקים בכביסה שהיא אכן מטאפורה מעניינת. אנו נוטים לומר
'שלא מוציאים את הכביסה המלוכלכת' , מנהג האדם הוא לתלות בחוץ לעין כל רואה את הכביסה הנקייה. והנה מגיע המבשר, מבשר השורה, ומספר לנו, ולמשוררת שעל החבל,
"מה שנשאר על החבל", מכל מה שהיה שם זה רק תחתונים לבנים וגרב שחורה. זה מה שנשאר, ומה שנותר מספר על היש ועל האין.
ומה מצאנו שם? תחתונים לבנים וגרב שחורה. שורה שמעלה אין סוף של שאלות. האם התחתונים והגרב הם של אותה ישות? האם הם של אישה? האם הם של גבר? או אולי התחתונים הם של אישה והגרב של גבר, ואולי להפך? ולמה רק זה מה שנשאר? ולמה רק גרב אחת? ואיפה כל הכבסים האחרים? וזה רק חלק מהשאלות שהשורה האחת הזאת מציגה בפנינו. ומדוע היא הייתה כה דומיננטית וכה חשובה 'למבשר', עד כי הבין שהוא הביא למשוררת חומר לשיר?
כן, כשהכבסים כבר יבשו בחצר, זה סימן, זה אולי סימן שירד הלילה, להניח שהיה זה בעונת הקיץ, זה סימן שהמשורר מצפה לבואה של אהובתו. ושם לא רק הכבסים יבשו, והם מחכים להיכנס חזרה למקומם הטבעי, גם המלחמה אולי שקטה, ואולי מתקיימת במקום אחר. כבסים מסתבר הם לא רק כבסים, הם מספרים סיפור של חיים, של אדם.
מתוך מטר השאלות, חלק מתבררים לנו בהמשך. האני השרה מספרת שאולי אלה הם תחתוניה שלה, ומה שחשוב בעיניה זה צבעם
"לובן תחתוני כשל אהבתי". באופן מעודן ומתוחכם, השרה לא רק מדברת על אהבה כרגש, אהבה טהורה ולבנה, אהבת הלב, אלא מסגירה גם את מעשה האהבה. שהרי תחתונים הם מלבושים שקשורים בצנעת הגוף, מכסים ערווה, או בעת הסרתם מגלים אותה. השרה מדברת על מעשה האהבה.
והנה מצאנו שהתחתונים התלויים על החבל לעין כל רואה, בעצם מספרים ספור שהצניעות אולי יפה לו. התחתונים שהם בסך הכול בד לבן, תלויים על חבל, יבשים או רטובים, חושפים לעין כל רואה בדרך הרמיזה על האיברים המוצנעים בגופו של האדם, על האיברים שמתפקדים גם כחלק מרכזי במעשה האהבה, אהבת הגוף. ואלה נמצאים סמוך לגרביים שגם הם פרטי לבוש תחתיים ומוצנעים. אלא אם כן אלה הם גרביים שחורות הנמתחות לאורך רגלי האישה, וגם הם נחשבים לפריט המרמז על סקס ותשוקה.
האני השרה מספרת לנו בהמשך
"כשל אהבתי שנולדה מהגלים, כבת ים ניצבת על סלע לבן עטוף אצות". התחתון הלבן שנותר על החבל מכל שהיה שם, גורם למשוררת לדבר על אהבתה, אך אבוי, היא מדמה אותה לבת הים, אהבה שנולדה מהגלים, וכולנו זוכרים ויודעים שדווקא החלק התחתון של אותה בת ים, הוא זנב דג סנפיר וקשקש. בת הים אינה זקוקה לתחתונים. בת הים מייצגת את הנקבה הבלתי מושגת האולטימטיבית, בעלת פיזיולוגיה מדומיינת. מהמותניים ומעלה יש בה את כל סימני הפיתוי האפשריים: שירה מהפנטת (שהרי על-פי המיתולוגיה היא הסירנה), שיער גולש, שדיים חשופים. אך מהמותניים ומטה היא חלקלקה, חמקמקה, נטולת איבר מין, ובעצם בלתי נגישה לנצח. אין פלא שהיא מסוגלת לחולל סערות ולהוציא גברים מדעתם?
האם המשוררת יודעת, או מרגישה שהתחתונים הלבנים המיותמים שנותרו על החבל, מסמלים גם אולי אהבה בלתי מושגת? בלתי ממומשת? מדומיינת אולי. וכל זאת על החבל, ואולי אלה תלויים על בלימה, ואולי אלה יבשו, אך אולי גם בניגוד הם מסמנים את חבל הטבור, שיש בו הבטחה להמשך לפריון, לקשר, ואת החלום והשאיפה לאהבה גדולה כמו חבלי משיח. אלה בכל זאת על החבל, מתנופפים לעין כל בבחינת אומרים אנחנו כאן. הכול הלך, זה מה שנשאר ואולי זה הטוב שבדבר.
ההופעה של 'בת הים' כאן בשיר, יכול להוביל לדיון מעמיק, ולחשוף משמעויות עומק רבות ומעניינות, אך תקצר היריעה מלפרטם כאן. אציין רק דבר אחד מעניין שמגיע דווקא מתחום התרבות היהודית. רש"י, בפירושו לסוגיה בגמרא, מסכת בכורות, טוען כי דולפינים עשויים להתעבר מבני אדם ותוצאת הזיווג הזה היא "בני ימא... שחציין צורת אדם וחציין צורת דג, ובלעז שריינ"א", או סיריניה. זו האחרונה מתייחסת כנראה לרוח ים נקבית נוספת של המזרח התיכון, הסירונית מן המיתולוגיה היוונית, זו שקול שירתה היה כה ערב עד שמלחים וספינותיהם היו נטרפים לשמעו. מכאן שבת-ים היא תוצאה בלתי אפשרית של מפגש בלתי אפשרי.
בחלק השני של השיר המשוררת מתפנה לדבר על הגרב, ומשם מתברר ועולה שהגרב היא של הגבר. וכשם שהתחתונים, לובנם, מספר על אהבתה הטהורה, הלבנה האגדתית ואולי הבלתי אפשרית, הגרב מספרת סיפור אחר. בזמן שהגרב גם היא פריט לבוש תחתון, מוצנע, ויכול להיות בהחלט סיפר שמספר על רגעי מפגש אוהבים אשר בו הם מסירים מעליהם את בגדיהם התחתונים (שאחר כך כובסו ונתלו על החבל, בבחינת לספר ולהעיד, כאן היינו, זה מה שעשינו), המשוררת רואה בגרב השחורה גם סימנים לאבל מתמשך.
הצבע השחור הוא עצמו סימן לאבל, וגם הנוהג של אבלים להסתובב ללא נעליים, אלא בגרביים בלבד לרגליהם. הדבר מתאמת כאשר השרה אומרת
" לשאת את המתה לכל מקום כי תלך". הגרב השחורה היא הלבוש לרגל ההולכת, ומכאן
"לכל מקום אשר תלך". מצד אחד הגרב דווקא על החבל, באינטימיות מיוחדת ביותר - רק הגרב, האחת (היכן השנייה?) וזוג תחתונים, שיח בין פרטי לבוש, ומאידך-גיסא, היא מהדהדת ומתכתבת עם הגרב אשר בדרך כלל מקומה על הרגל ומשמשת את ההולכים.
שני צבעים בלבד אנו פוגשים בשיר זה 'השחור והלבן' – קצוות וניגודים.
ואלה השניים התחתונים והגרב נעים ברוח, כזוג, נותרו על החבל, אך יש כאן הליכה על חבל דק, ועל חבל נע. מצד אחד זהו 'חבל אהבתנו' הדבר שקושר אותנו, הדבר שמעמיד את אהבתנו ב 'טבורו של עולם' (חבל הטבור' ומצד שני, הליכה על חבל (דק) משהו שאין בו יציבות. השרה מבקשת טבעת מרחבית על לבך
'לייצב את חבל אהבתנו'. בבחינת 'שמיני כחותם על לבך'.