בישופ רוברט סטרנס מהכנסיה הנוצרית בניו-יורק ״כנפי נשרים״ שקיבל לפני כשנה את הנהגת ארגון הנקסוס הנוצרי-ישראלי הוזמן להופיע כסולואיסט בארועי הזיכרון למתקפות ה-11 בספטמבר 2001 בקתדרלת סנט פטריק בניו-יורק (2016).
הרב יוסף פוטסניק סגן הנשיא הבכיר של ועד הרבנים בניו-יורק, הקרדינל טימותי דולן, ראש העיר ניו-יורק ביל דה בלסיו וכן האחראי למחלקת מכבי האש של ניו-יורק מכבדים את זכר 343 חברי המחלקה שנהרגו באותו יום שלישי ואת 127 חבריהם שמתו מהלך 15 השנים שעברו מאז כתוצאה ממחלות שונות הקשורות למאמצי החילוץ וההצלה באותו יום בבנייני התאומים.
בבורלי הילס לציון 15 שנים לאותו יום שלישי שנחרט בזכרוננו מתקיים טקס שנתי ברחוב לפני תחנת מכבי האש הראשית של העיר, למרגלות בניין העירייה עם כיפת הזהב. בפינת הרחוב גן שהוקם לפני חמש שנים, כולו מתרומות פרטיות, המעלה על נס הן את אלו שנפלו והן את אלו המקדישים את חייהם לשמור את אמריקה בטוחה, המאמינים שכולנו נוצרנו שווים ושלכולנו הזכות לחיים, חופש והמרדף אחר אושר.
במרכז הגן קורת מתכת מבנייני התאומים, וכן תזכירים הקשורים לפנטגון ולשדה בשנקסוויל, פנסילבניה, שם תודות לנוסעים ואנשי הצוות של טיסת יונטייד 93, הופל המטוס שהיה בדרכו לבירה, ובחייהם הם מנעו נזק עצום עוד יותר.
מעצמת העל 15 שנים מאז אותו יום גורלי, עת הסתכלנו נדהמים בטלוויזיה, כששיחות טלפון מגיעות, חלקן מעירות את תושבי החוף המערבי, ״תדליקו את הטלוויזיה, ארה״ב תחת מתקפה!״
מטוס שטס ישירות (הטייס הזמני לא רצה ללמוד איך לנחות) והתנפץ לתוך הבניין. אחריו מטוס נוסף לבנין הסמוך. אפילו הטרוריסטים לא ציפו שמאמציהם ישאו פרי כה מוצלח וששני הבניינים יתמוטטו, פשוט יבלעו את עצמם פנימה, וענן ענק של אפר יכסה את כל העיר ניו-יורק.
הפגיעה בפנטגון הייתה לא פחות מרשימה. הנה כל סממני הכוח של מעצמת העל, השטן הגדול עלי אדמות, נפגעים אחד אחד - הכלכלה, הביטחון והשלטון.
עד כמה היו 40 הנוסעים וחברי הצוות בטיסה 93 של יונייטד אמיצים, שכן תודות להם הבית הלבן או בניין הקונגרס וכל אשר בהם ניצלו.
ארה״ב לא הייתה מוכנה אז. היו קולות בודדים שהתרו ושנו והזהירו, אך כולם מאנו להקשיב. עד היום אותם אנשים, דוגמאת סטיב אמרסון וד״ר דניאל פייפס, ממשיכים להלחם, לעמוד על המשמר, להתריע, ועד היום מנסה הממסד הערבי-מוסלמי-אמריקני לפגוע בהם ולערער את אמינותם.
לא ציפינו לא רק בארה״ב ממאנים לשמוע. כך גם בארץ. ישבתי בוועידת טירקל לגבי המשט הימי הטורקי (המוי מרמרה וחמשת הספינות הנוספות שיצאו לפרוץ את המצור הימי שהטילו מצרים וישראל על עזה הנצורה), ונדהמתי כל פעם מחדש: ״לא ידענו, לא הפנמנו, לא שערנו, לא ציפינו״. הרמטכ״ל הגדיל לעשות ואמר שאם היה יודע את שהוא יודע בזמן מתן העדות (שהאויבים שלנו נחושים בדעתם וידעו שיצאו עם ידם על העליונה, בין אם ינתן להם להגיע לחוף עזה ובין אם יהיה עימות), הרי שהיה מנחה להתנהג אחרת.
ישבתי מרחק כסא אחד מאחורי הרמטכ״ל ורציתי לצעוק בכל כוחי, לתלוש את שערותי, לעצור ולתקן: הלא סטיב אמרסון התרה והזהיר, פרסם את כל מה שמתוכנן וכל מי שעל הספינות, הכל היה גלוי והכל היה ידוע, רק צה״ל שלח לוחמי יחידה מובחרת עם אקדחי צבע. האויב צמא לדם, מתנפל ומכה את חיילי צה״ל באכזריות שאין שניה לה בכדי לרצוח אותם, בעוד אנחנו משחקים כבמגרש חול של ילדים. ״אילו הייתי יודע...״ ״לא ידענו. לא שיערנו. לא ציפינו״.
למי שחושב שאכן למדנו והפנמנו, חדשות לי. משך שנים מזהירים אויבינו את אחיהם המוסלמים ברחבי העולם שאנחנו - היהודים, הציונים, הכופרים, החזירים והקופים - מתכננים להפיל ולהרוס את מסגד אל-אקצה. אנחנו, לדבריהם, חופרים מתחת, מערערים את היסודות ועושים הכל בכדי לפגוע במקום הקדוש להם.
אבק דק הם מזהירים אותנו שמיליוני מוסלמים מאמינים, אדוקים, יצעדו על גבולות ישראל, יציפו אותנו כך שגם אם נירה בהם, הם ימישכו להגיע, ימשיכו להתקדם, לנוע קדימה, עד שחיילנו יניחו את נשקם, יפנו אחורה ויברחו. הם ימשיכו לצעוד, כשהם הורסים ושורפים כל הבא בדרכם. נשים, גברים, טף וזקנים כאחד ראשם יערף, הנשים תאנסנה, בטנן תבותר. ילדים בני יומא ישחקו כדור-רגל עם ראשי אנשים, של הוריהם, דודיהם, סביהם וסבותיהם.
נחשולי דם אדירים ירוו את האדמה, עד שיגיעו נחשולי המוני האדם - אותם מוסלמים אדוקים - עד לירושלים, שם במו ידיהם הם יעקרו את אבני הכותל המערבי, אחת אחת, בהתלהבות הולכת וגוברת, ואת מה שהרומאים לא הצליחו, אותן אבנים ענקיות, גם הן תפוררנה לאבק דק.
האם אנחנו מתכוננים? האם אנחנו מוכנים?
ראו לדוגמה איך העזתים ואחיהם היו מוכנים לכל פעולה ישראלית. עוד טרם החייל הישראלי הראשון הניח רגלו על בעזה, כבר מועברים היו ברחבי העולם כולו תמונות זוועה של ילדים מתים (הוצאו מקבריהם בסוריה או בעזה), חלקי גופות, קריקטורות (לוקח זמן לצייר אותן, קרי הכל היה מוכן מראש) ועוד מבית היוצר של עלילות אלף לילה ולילה.
כמעט שנה דוגמה אחרת היא ההתפרעויות ה״ספונטניות״ וההפגנות ההמוניות שנערכו ברחבי כל העולם חודשים מספר לאחר פרסום הקריקטורות של מוחמד בדנמרק. הכל תוכנן מראש לפרטי פרטים ובוצע בצורה מדהימה.
ולמי שעדין מסרב להאמין, הנה דוגמה יותר מקומית. ביום כיפורים לפני מספר שנים, דובר על פרוץ ה״אינתיפאדה השלישית״ (אז לא תארנו לעצמנו עדיין שילדים יצאו לדקור בנות 80 או ילדים בני גילם. אז גם לא שוער ש״אינתיפדת הסכינים״ תמשך כמעט שנה - ועדיין היא בעודה באיבה).
בעכו, עיר ישראלית בה גרים היהודים מצד אחד של פסי הרכבת והמוסלמים מצדם האחר (דוקא בשכונת וולפסון, נדבן יהודי, שם בחרו הם לגור - ומשם יתפשטו, עד שיזרקו את היהודים כולם לים), קרה הדבר. הגיעו אוטובוסים עם ערבים (שלא מהעיר עכו עצמה), עברו ביום הקדוש ליהודים וניפצו את שמשותיהן של המכוניות בבעלות יהודית בלבד.
אין דבר פתאומי הם יצאו בצורה מאורגנת, צוידו בכלים כבדים (דוגמאת פטישי ענק) ובלבנים שהוכנו מראש, ועברו רחוב רחוב וניפצו. ליל הבדולח ממש. או אולי פשוט נסעו כשהרמקולים במכוניותיהם מכוונים למקסימום, דוקא בכדי להפריע, ורק אחרי זה יצאו לאותו מסע ניפוץ המכוניות.
נזכור שלארגן את האנשים, האוטובוסים, כלי המשחית והעזר נדרש זמן וכסף, אך אלו ישנם למכביר. מסתבר שאין דבר ״פתאומי.״ כל ארועי הטרור מתוכנים היטב, לפרוטרוט, ורק אנחנו מופתעים פעם אחר פעם. רוצחים בנו, זורים בהלה ופחד, ואנחנו חוזרים לשגרת החיים, מנסים לשכוח, ופעם בשנה מגיעים לטקס מרשים לזכור - ומיד לשכוח בשנית. כך עוברות השנים. חמש, עשר, חמש עשרה.
האם בטוחים אנחנו היום יותר מאשר באותו יום שלישי, ה-11 בספטמבר, 2001? ודאי שלא. ועוד נכונות לנו הפתעות! הזמן הולך ואוזל מבין אצבעותינו ממש.
