לכל אחד ואחת מאתנו יש בבית פינה אחת שמוקדשת לאיבוק, מן שמורת טבע של גרוטאות ואביזרים שאף אחד מאתנו לא יודע למה הם עדיין לא מצאו את מקומם בפח השכונתי. מדי פעם אנחנו נהנים לנבור בערימות, להעלות זיכרונות ולהתרפק על מה שהיה ואינו. הבעיה מתחילה כאשר פתאום אנו מוצאים שם את הזוגיות שלנו, יושבת מכווצת בפינה עם קמטים, מכוסה באבק.
בפרשתנו "כי תצא" אנו מוצאים את הפתרון לבעיה הזאת, את הדרך שבה חוק ההתיישנות מעולם לא יחול על חיי הנישואין שלנו - גט! החתונה היהודית אינה חתונה קתולית. בכל יום, כל הזמן, אתם יכולים לבחור להתגרש, גם עכשיו.
אבל (וזה אבל גדול מאוד...) כל עוד לא בחרתם להתגרש בעצם הצהרתם שאתם בוחרים לחיות יחד, כזוג נשוי, לכל דבר ועניין. השותפות שלכם היום לא נובעת ממסלול עם נתיב אחד ללא דרך חזרה אליו הכנסתם את עצמכם לפני שנים, אלא מתוך בחירה באהבה ובבן/בת הזוג.
הגט הופך להיות אחד משומרי יציבות הבית והתא המשפחתי, לא השימוש בו, אלא עצם האפשרות להשתמש בו. אם נטעה לחשוב שאנחנו חיים בסיטואציה כפויה רק בגלל שפעם, כשהיינו טיפשים וצעירים, קיבלנו החלטה שתקעה לנו את החיים, המוטיבציה לתקן את מה שטעון שיפור תהיה בהתאם. אך אם אנחנו מבינים שאנחנו ביחד כי אנחנו רוצים להיות ביחד, במודע ושלא במודע, ולא רואים בזוגיות הכרח או גורל משמים, אנו יודעים גם לקחת אחריות ולדאוג לאיכות הקשר, פיתוחו והעמקתו.
האפשרות להיפרד מכריחה אותנו לדאוג שזה לא יקרה - לא להתיישן, לא להפסיק לאהוב, לבחור ב"ביחד" כל בוקר מחדש, ולאהוב.
