שר הביטחון לשעבר, בוגי יעלון, בביקורו בלוס אנג׳לס, הרשים אותי מאד.
לאו-דווקא הפרטים, נוסח מה חלקה של טורקיה בגל הפליטים שמציף את ארופה במטרה לאסלם אותה, או מה השיטה היעילה ביותר להתנהל מול דאעש, מצרים או הרשות. ההצהרה שהוא תמך בהסכמי אוסלו, ומה גרם לו לשנות את דעתו. אפילו הבנתו מ-1995 לגבי ספרי הלימוד ברשות הפלשתינית המלמדים לשנאה מגיל צעיר, או ההבדל בינינו (עם שוחר שלום ורודף חיים) לבין אויבינו (כת מוות הבזה לקדושת החיים).
בפעם הראשונה פגשתי את יעלון, אז שר בכיר, בכנסיית "הסלע" באורנג׳ קאונטי. רבות כתבתי על אותו ביקור. בכל פעם שהמילה ״ירושלים״ הוזכרה, קמו אלפים אנשים, הניפו ידיהם כלפי השמיים, ואמרו "הללו-יה!" ננסה לתאר עצמנו אירוע דומה בירושלים (״הודו לה׳ כי טוב,״ כי יש לנו עיר מאוחדת, בירה נצחית); ולא נוכל.
עברו שנים. רבות השתנה. הרמטכ"ל ושר הבחטחון לשעבר נמצא בארה״ב לחמישה שבועות במכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב. זמן עבורו לאגור כוחות ולהתכונן לבאות - התחרות על ראשות המפלגה, חבירה לקואליציה של שותפים אלו או אחרים או הקמת מפלגה. מקומו של יעלון בהנהגת המדינה נראה ודאי ביותר. בדומה לאלופים הנשלחים לדי סי הבירה להמתין עד להתמודדות על התפקיד הבא.
הייתי בשני אירועים, זה אחר זה, והתרשמתי מיעלון שלא דיבר סרה בראש מפלגתו ובבוס שלו לשעבר, ראש ממשלת ישראל. הוא לא השתלח בנשיא האמריקני והתחמק בצורה מאוד יפה מלהיכנס לקלחת הבחירות כאן בארה״ב. הוא הגן על ישראל בכל נקודה ובכל שלב, דבר שאולי ניתן לצפות מכל מבקר - פוליטיקאי, דיפלומט, בדרן או איש מהשורה - אך לעיתים רחוקות מצליח אי-מי שלא להתפתות ולהשתלח במדינת ישראל.
זוכר אני את ד״ר ג׳ורג׳ שולץ, שר החוץ האמריקני בשנות השמונים. כשהוא סיים את תפקידו, פגשתי אותו מספר פעמים מהלך באוניברסיטת סטנפורד, עת הייתי שם תלמיד. היום הוא בן 95.
בעבר הרחוק רציתי ללמוד אצל ג׳יין קירקפטריק, האישה הראשונה שהייתה שגרירת ארה״ב לאו״ם תחת הנשיא רונלד רייגן. כבר לא יעלה בידי, שכן היא נפטרה לפני עשר שנים.
ועד היום אני מלא התפעלות מהנרי קיסינג׳ר (בן 93 היום), שר החוץ תחת ניקסון ופורד.
האם היום ישנם אנשים כמו
אבא אבן, הנרי קיסינג׳ר, ג׳ורג׳ שולץ או ג׳יין קירקפטריק?
היום זכיתי לבחון, למשך חצי יום, שר ישראלי בכיר, עדיין בעיצומו של תהליך. יעלון ״ירד מגדולתו״ ועתה הוא בהמתנה. בפוליטיקה, ובזו הישראלית בפרט, לא ניתן לדעת מה ילד יום, ויעלון אכן יכול מחר להנהיג את המדינה. לכן ראיתי לנכון להצביע לפניו על כך שלרוב קיים נתק מוחלט בין הכוחות בשטח לבין המפקדים במטה הכללי. אנחנו הכוחות בשטח, ואלמלא יעלון לא היה באותה אתנחתה, הוא לא היה מוצא זמן להיפגש אתנו, עם הלוחמים בשטח.
למי שהדבר נשמע מוזר, זו בדיוק תוצאתה של ״גדולה״ וחשיבות. שיכחה של הדברים הבסיסיים ביותר.
כמפקד בעבר הוא ודאי יבין שללא הכוחות הלוחמים בשטח, בלי לקבל מהם מידע ובלי להקצות להם משאבים, המערכה כולה עלולה להסתיים בכישלון. והכוחות הלוחמים בשטח אינם חיילים בצבא הגנה לישראל, כי אם בודדים וארגונים שמסיבות שונות ומשונות מקדישים את זמנם ומרצם להילחם עבור מדינת ישראל. יש בהם אלו שלא ביקרו בה מעולם. יש אחרים שאינם אפילו יהודים. ויש מתי מעט מאתנו. נראה, משום מה, שאנחנו משאירים את העבודה לאחרים.
מכורח הנסיבות יעלון עושה דברים שבעבר - כשהיה עסוק וחשוב - לא עשה. כמוהו גם נתניהו, שבועיים לפני הבחירות, כשנהיה נואש וחשב שהוא עומד להפסיד בבחירות, הוא פנה לקהלים שתמכו בו בעבר. הסופרת נעמי רייגן, לדוגמה, כתבה על הזמנה למשכן ראש הממשלה, כחלק מקבוצה של יוצאי ארצות אנגלו-סקסיות. היא כמובן התרשמה ביותר, אך מתי הייתה הפעם הקודמת שנתניהו הזמין את אותה קבוצה למשכנו?
הלקח הנלמד חשוב מאד: כשיורדים לעם לומדים דברים וזוכים בהערכה נוספת. משתי הסיבות גם יחד (חשיפה לנעשה בשטח והידוק הקשר עם האנשים שעתה יעשו אפילו יותר מהמקסימום עבור המטרה), גם אם הדבר נעשה מכורח ולא כעדיפות, שמח אני כשזה קורה.
אין זה מספיק ללחוץ ידים, להצטלם ולהראות נוכחות. לפעמים צריך גם להקשיב, ולגלות עולם חדש, עולם של מטה, עולם של אנשים בשר ודם, בני תמותה. בעולם הזה ניתן היה לגלות את השנאה למדינת ישראל מצד ״שותפיה לשלום ולרעיון שתי מדינות לשני עמים״ בהתהוותה. כך גם ניתן היה לזהות את סימני הדה-לגיטמציה עוד טרם הפכה תנועת החרם לתנועה השנייה המוצלחת ביותר בתחילת המאה העשרים ואחת (דאעש במקום הראשון). בסטרטוספרה הזו פועלים אלו שמזהים נכונה את פעילויות אויבינו (דוגמת מתקפות ה-11 בספטמבר או משט הטרור הטורקי לפריצת הסגר הימי על עזה, או אפילו הצעדה-שתגיע על גבולות ישראל כתוצאה מעלילת החרבת מסגד אל-אקצה בידי היהודים).
כשמגלים דברים חדשים, יש לעכלם, להפנימם ואז לפעול. לדוגמה, יעלון מדבר על הזנת נתונים ומידע אמיתי, עובדתי, בכדי לאפשר להמונים להלחם בשקרים ברשתות החברתיות. אכן כך! אך אפילו הפצת המסרים הרשמיים של מדינת ישראל, דבר פשוט לכאורה כשמדובר בשתים עד חמש נקודות, קשה לבצע בלי מערכת ביורוקרטית שלמה של עורכי דין, יועצים ודוברים למיניהם, אנשים חשובים מאד.
במשרד החוץ אין איש פניות הציבור או מחלקת מידע מהם ניתן לקבל, "בו-במקום" כמעט, מידע בשעת הצורך. לדוגמה, כשאויבינו מאשימים אותנו בהריסת 24,000 בתים של ערבים מדי שנה, או כשמפיצים שקרים נוסח ״תעודות הזהות של ערביי ישראל ממוספרות שונה בכדי להבדיל את הערבים מהיהודים.״ טוב שלא האשימו אותנו בחיוב ערביי ישראל בענידת טלאי צהוב. גם האשמה זו וחמורות ממנה תגענה במהרה.
נראה לי שהאתנחתה במכון וושינגטון בחמשת השבועות הקרובים תתרגם להבנות חדשות ואולי אפילו לסלילת דרך חדשה, בדרכו של יעלון להנהגתה של מדינת ישראל בשנים הקרובות. כל שהוא צריך לעשות הוא לחזור לכמעט שלושה עשורים של שרות בצבא הגנה לישראל והנהגתו, ולהיזכר בא׳ - ב׳ שם. ״אחרי!״ פרושו שיש אנשים אחריך ויש לדאוג להם. שרות כרמטכ״ל פרושו שהכוחות בשטח מזינים אינפורמציה ויש להאזין להם ולפעול בהתאם. וחשוב לא פחות, צריך שיהיו מפקדים שמכירים את השטח, היו ועשו, בין המפקדים במטה הכללי, שיביאו מנסיונם ונקודת ראותם למקבלי ההחלטות.
אם לא כן, דרג מקבלי ההחלטות פועל בשכבה שונה מהדרג המבצע, ואלו - כך נראה עד כה - לא נפגשות, כמו שני עולמות המתנהלים במקביל.
עוד נשוב ונפגש, השר יעלון. בפגישתנו הראשונה נחשפת לאהבה חסרת מעצורים למדינת ישראל, המקום בו הקב״ה החליט לשכון בתוך עמו. אהבה מוחלטת מצד זרים לחלוטין. בפגישתנו השנייה ישבת עם הכוחות בשטח, כוחות שכלל לא הכרת, ונחשפת לנאמנותם העוורת, לנכונותם להקריב את כל הנדרש מהם. בפגישתנו השלישית - זו שתבוא - תהיה אתה זה שיחליט שחייבים להשקיע ולתמוך, להרחיב את הפעילות ולתרגם רבות מההבנות למעשים.
עוד ארוכה הדרך לפנינו, וכך כנראה גם שתוף הפעולה.
