לפני זמן לא רב, יצאתי לחופשת כמה ימים בטבריה. זכרתי שהייתה זו פעם עיר נופש עם הרבה אתרים ובראשם - הכנרת והטיילת שלחופה. היום ראיתי עיר בקריסה, עם בתי מלון גדולים שנראים קצת מרופטים. צפת, שבה הייתי לא מכבר, איננה מלכת יופי, אבל טבריה מכוערת ממנה. ברחובות הראשיים של עיר הכנרת יש חנויות מפוארות, ולצידן חנויות סגורות. הרבה חנויות סגורות. כך, באחד הרחובות הראשיים במרכז העיר, רחוב הבנים, שרובו חנויות שמונצעס לתיירים או אורחים וגם קצת חנויות בגדים. העירייה טרחה ונטעה עצי נוי ולידם שולחנות-בר וספסלי עץ. לא ראיתי אנשים נחים על הספסלים. אולי בעונת התיירות. בהמשך רחוב הבנים יש קניון של חנויות ומעבר מדרגות אל רחוב הגליל הראשי, המקביל. במעבר מצאתי הרבה לכלוך, שקיות מושלכות, שברים במרצפות ומדרגות מלוכלכות ומכוערות. יש כאן חנויות להשכרה על ימין ועל שמאל וגם חנות עם שלט "להשכרה/למכירה", כאילו אמרו כל הקודם זוכה... ברחוב הגליל יש עוד חנויות תיירים עם שמות לועזיים, כאילו באנגלית מוכרים יותר. את עיני לכדה חנות בשם Tel-Aviv style. לא דומה לתל אביב שאני מכיר. הייתי בטבריה פעמים אחדות, מימי בית הספר היסודי, דרך הצבא, טיולים וביקורים. הביקור הראשון שזכור לי, היה בכתה ז' בבית הספר היסודי. לקחו את הכתה באוטובוס עד חמי טבריה. הישנים, כמובן. שני תלמידים שמואל (כיום פרופסור באוניברסיטה של חיפה) ואני (כיום פנסיונר מן העיתונות) החלטנו לחזור ברגל. לבדנו. לא הצטרפנו אל האוטובוס של התלמידים. הלכנו בחום השמש עד מרכז העיר, שבו היה גן ציבורי. בו גם מצאנו את הכתה הממתינה לשני ה"אבודים". היו שם גם מורינו, שכמעט קבלו התקף לב על אובדן התלמידים. זאת ההיכרות הראשונה שלי עם העיר. בקפיצת הזמן, הגעתי אל טבריה העיר הקומפקטית והסימפטית. הציבו אותי ועוד שני חיילים בשיכון פלוס 200. היום, כמה אנשים לא ידעו על מה אני מדבר כשביקשתי לעלות לשיכון הגבוה הזה, שהייתה בו עמדת תצפית שלנו וממנה הסתכלנו במשקפת על הסוסיתא (שהייתה שלנו) ועל רמת הגולן שמאחוריה. שלושה חודשים הסתכלנו והשתעממנו וירדנו אל העיר להתבדר, או למתוח כבלי טלפון אל משרד קצין העיר, כי הם עלו באש בשריפות עונתיות. חשבתי להציץ למשרדי קצין העיר, אבל נזכרתי שהפקידות שהיו אז, הינן היום סבתות בנות שמונים... בביקוריי בעיר, ראיתי בכיכר המרכזית את אנדרטת התותח, שהייתה פעם גדולה. עכשיו, נראתה לי קטנה כשמסביבה בנייני משרדים. עומד עליה תותח הרים צרפתי, נפוליונצ'יק. זה היה כלי הנשק הגדול של מלחמת השחרור והוא עזר להגן על טבריה, עתירת ההיסטוריה. במרס 1957 הייתי שם, עכשיו זאת כיכר לא גדולה, סביבה רחובות ואנשים שוטטו בדרכם אל המשך היום. בכל זאת, אני זוכר את העיר לטובה, עם ההיסטוריה היהודית רבת השנים, שהביאה אותה להיות אחת מארבעת ערי הקודש. חלקים מחומות העיר עומדים ויש בתים שחורים מאבן בזלת. אחדים מהם יפים מאוד והיפה ביותר הוא המלון הסקוטי המשופץ, שהחל את דרכו כבית חולים נוצרי מסיונרי והיום הוא בית המלון היפה ביותר בעיר. מי שיצרה יכול לראות את המצגת על ימיו הראשונים של בית החולים הסקוטי בראשית המאה שעברה. [קישור] היה לי נעים לטייל בעיר, שהשמצתי אותה כאן. עוד אשוב אליה, שקברים סביב לה, של רבי עקיבא ולידו הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו), רבי מאיר בעל הנס. גם קבר רבי חיים אבולעפיה, שהיה רבה של איזמיר, ונקרא על-ידי המושל לחדש את הישוב היהודי בטבריה בשנת 1740. ומי שירצה יגיע אל באר מרים, שליוותה את בני ישראל במסעם במדבר. מצא את ההבדלים מה ההבדל בין אדם ופרה? פרה לא מסמיקה. ולנו יש עדר של טייקונים, שגם הם לא מסמיקים.