המושב הדתי ש"גורש" מהגליל העליון

מושב נחלים הוקם על-ידי "ארגון ירושלים" שנוסד בשנות ה-30 בירושלים על-ידי קבוצת חברים ב"הפועל המזרחי" במטרה להקים מושב עובדים בארץ ישראל. חבריו, כמה עשרות איש, באו משורות היהדות הדתית ציונית מהארצות פולין צ'כיה הונגריה וגרמניה ועוד . בתחילה, חברי הגרעין בקשו להתיישב ליד ירושלים. בחורף 1937 הם ניהלו משא-ומתן לרכישת 1,200 דונם ליד הכפר הערבי בידו מצפון-מערב לעיר. הארגון שכנע את הקרן הקיימת לישראל לרכוש את הקרקע במטרה להקים עליו מושב עובדים. העסקה לא יצאה לפועל. בהמשך הוצע לחברי הארגון להתיישב על חלק מהאדמות הפנויות של המושב עטרות, ששכן כידוע בזמנו צפונית לירושלים. אולם גם תוכנית זו לא יצאה לפועל בשל התנגדותו של ארתור רופין שטען כי אין הצדקה לקיום יישוב יהודי נוסף באזור הרי ירושלים.

בשנת 1939 הוצע לחברי "ארגון ירושלים" לצאת להכשרה חקלאית במושבה מנחמיה אשר בעמק הירדן אשר תספק להם עבודה בצד הכשרה חקלאית כאשר היעד הסופי להקים עבורם מושב עובדים דתי. חברי הארגון קיבלו את ההצעה והעריכו שתוך זמן קצר יחסית תימצא עבורם קרקע להקמת נקודת ישוב.. בשנת 1939 הגיעו להכשרה במושבה מנחמיה. כ-25 (הערכה) חברי "ארגון ירושלים", מתוכם 8 משפחות. הם שוכנו במבנים שכורים ובאוהלים. הילדים שהו במשך היום בשטח שגודר בחוטי תיל והיה לגן ילדים. תושביה הדתיים של המושבה מנחמיה קבלום בזרועות פתוחות, "בידעם כי מעתה יערכו שלוש תפילות ביום כסדרם, ובשבתות אווירת הקודש תורגש במושבה". התקופה הייתה מלחמת העולם השנייה ובעקבותיה חלה ירידה בפעילות הכלכלית בעולם וגם בארץ עקב האטה ביבוא ויצוא של סחורות. לא תמיד היה ביקוש גדול לעבודה מצד איכרי המושבה שהפסיקו לעבד את האדמה בשל המצב הכלכלי: "הרבה פעמים היינו רעבים לא היה אוכל לאכול". סיפר אחד מחברי הארגון. בהעדר אפשרויות תעסוקה במושבה מצאו עצמם חברי הארגון ירושלים עובדים מחוץ למושבה. כך למשל עבדו ביישובי העמק – דגניה א', בית זרע. היו כאלה שעבדו בתחנת החשמל בנהריים ועוד.

בראשית 1939 התגבשה תוכנית בהנהגה הציונית להקים שורה של ישובים יהודים על אדמות שנרכשו בחלקו הצפון מזרחי של עמק החולה. על-פי התוכנית תוכננו לקום באזור שישה ישובים שיקראו "מצודות אוסישקין" על שמו של ראש הקרן הקיימת, מנחם אוסישקין. לכל אחת מתנועות ההתיישבות ניתנה משבצת קרקע להקמת ישוב אחד. ב-4 מאי 1939 עלו על הקרקע במסגרת "חומה ומגדל" שני ישובים מצודת אוסישקין א' -לימים קיבוץ דפנה של הקיבוץ המאוחד ומצודת אוסישקין ב' - לימים קיבוץ דן של "השומר הצעיר", בהמשך ב-1940 עלו על הקרקע באזור ובמסגרת "תוכנית מצודות אוסישקין" המושבים שאר ישוב של "העובד הציוני"(מצודת אוסישקין ג') ובית הלל של תנועת "משק משותף" (תנועת המושבים). גם ל"ארגון ירושלים" - תנועת הפועל המזרחי אושרה במסגרת תוכנית "מצודות אוסישקין" הקמת ישוב בשם מצודת אוסישקין ד' לימים יקרא הישוב נחלים בשל הנחלים הרבים שזרמו בסביבה - מקורות הירדן. כאשר התבשרו אנשי "ארגון ירושלים" כי אושרה להם הקמת ישוב ואף הושג תקציב לעלייתו לקרקע. מן הסתם שמחו לשמע הבשורה, אולם הסתבר כי שמחתם הייתה מוקדמת מידי ובכל פעם שהתפנה שטח אדמה באותו אזור והמוסדות המיישבים הסכימו להעמידו לרשות הפועל המזרחי הגיע "ועד גוש הגליל" שאיגד את הישובים והקיבוצים באזור ודרש את הקרקע לתוספת לישוב כזה או אחר ובלבד שלא יינתן לישוב הדתי של "הפועל המזרחי" וכך בעוד רוב הישובים מהתנועות השונות במסגרת תוכנית "מצודות אוסישקין" עלו כבר על הקרקע עוד בשנים 1939-1940 נדחתה שוב ושוב עלייתו לקרקע של הישוב של "הפועל המזרחי". עיתון "נתיבה" כותב בגיליונו מנובמבר 1943 מאמר הדן בסחבת בהקמת נקודת הישוב של "הפועל המזרחי": "חבל שאחרים אינם מבינים את הערך הטמון בהתיישבות העובדת הדתית ועינם צרה בכל נקודה יישובית חקלאית של הפועל המזרחי ומוכנים תמיד להכניס מסמרים בגלגל החלוצי של העובד הדתי בארץ". העיכוב הממושך בעלית חברי הכשרת מנחמיה של "ארגון ירושלים" גרם למתחים בין חברי ארגון ירושלים ל המרכז החקלאי של הפועל המזרחי ולמוסדות ההתיישבות האחרים. חברי "ארגון ירושלים" לחצו לעלות לקרקע. לאחר דיונים בין המרכז החקלאי של "הפועל המזרחי" למוסדות המיישבים וחילופי מכתבים בניהם סוכם כי הישוב של הפועל המזרחי –מצודת אוסישקין ד' (לימים נחלים) יוקם על שטח של כ-1350 דונם בצפון עמק החולה בסמוך לכפר הערבי "חסאס".כשנודע לקיבוצי הסביבה דפנה דן ואחרים כי עתיד להצטרף אליהם מושב שכן של הפועל המזרחי הודיעו כי אינם מסכימים עם ההחלטה להקים בקרבתם ישוב של הפועל המזרחי ולא ישלימו איתה.

בתאריך 10.11.1943 לאחר ששהו קרוב לארבע שנים! בגרעין ההכשרה במנחמיה ולאחר תלאות וקשיים, עלו סוף-סוף ראשוני חברי גרעין ההכשרה של "ארגון ירושלים" להתיישב בשטח שהוקצה בתוכנית "מצודות אוסישקין" עבור נקודת ישוב "הפועל המזרחי" בצפון עמק החולה בסמוך לכפר הערבי "חסס". השטח היה מוקף בפלגי מים, בוץ ויתושים. במנחמיה נותרו הנשים והילדים. למקום הובאו שני צריפים ראשונים והוחל בגידור המקום ובעבודות תשתית ראשונות. למחרת העלייה לקרקע הגיעו במכונית לבקר במקום מיכאל חזני, נציג הפועל המזרחי בסוכנות, (לימים שר בממשלת ישראל)ועימו אברהם הרצפלד שכידוע ליווה כל ישוב חדש תוך שהוא פוצח בשירת "שורו הביטו וראו". חשוב לציין כי באזור שכנו כפרים ערביים לא מעטים והיה חשש שיהיו התנכלויות מצדם לישוב היהודי החדש, אולם הסתבר כי ההתנכלות הגיעה דווקא מהשכנים היהודים. עוד ביום הראשון לעליה לקרקע הגיעו למקום נקודת ההתיישבות החדשה כמה חברי ועד "גוש הגליל" שאיגד וייצג את הישובים החדשים בפני שלטונות המנדט והודיעו לחברי הישוב הדתי החדש כי עליהם להסתלק מהשטח עד מחר בבוקר יום שישי ואיימו עליהם שאם לא יעשו כן יפונו בכח. אנשי "הגוש" אף היו קרובים ללפגוע פיזית בישוב החדש. דבר האיומים הועבר למרכז החקלאי של "הפועל המזרחי" ולמוסדות המיישבים. אנשי "ארגון ירושלים" הופתעו מעצמת השנאה .העיתונאי יהודה אריאל איש עיתון הארץ שמונה לשמש מפקד העלייה של הישוב החדש: כותב לימים בזיכרונותיו "באו נציגי הקיבוצים דן ודפנה והסבירו: כאן לא יוקם ישוב דתי. אלה אדמתנו ועליהם להסתלק מכאן מיד וכאן השמיעו איום אם לא תסתלקו נביא את כל החברים ונטאטא אתכם מכאן. הדברים נאמרו במילים קשות בהחלטיות הבנתי שאנשי הקיבוצים נחושים לקיים את האיום. בין אנשי הקיבוצים היה אחד בשם יונה שהכרתיו בהיותנו בדרום. שוחחתי עמו והוא אמר: יהודה אין לי נגדך דבר, אבל קיימת החלטה לא לאפשר לגוף דתי להיאחז כאן. אם לא תסתלקו נבא עם כמה כיתות קפא"פ (קרב פנים אל פנים)". בינתיים לנכח חשש שהקיבוצים השכנים יכשילו הקמת הישוב החדש ויממשו איומם לסלק את הישוב החדש ממקומו וכדי לקבוע עובדות בשטח פנה מיכאל חזני ליישובי "הפועל המזרחי" בעמק יזרעאל, בגליל התחתון ובעמק בית שאן ובניהם שדה יעקב, טירת צבי, הזורעים ועוד וביקש מהם לסייע בדחיפות ולתגבר בציוד ובאנשים את הישוב החדש. הענות הייתה גדולה ולישוב החדש הובאו ברכבי משא ציוד חקלאי וכלי עבודה ותגבורת של עשרות אנשים שבאו לסייע בהקמה ראשונית של הישוב. שלושה ימים לאחר העלייה על הקרקע בבוקר יום ראשון 13.11.1943. יצאו מהמושבה מנחמיה שתי משאיות ועליהם ציוד ותכולת בתיהם של חברי גרעין "ארגון ירושלים". המשאיות עמוסות הציוד הגיעו בצהרי היום לנקודת הישוב החדשה הישוב החדשה במקום עמדו כבר שני צריפים שהקמתם עדין לא הושלמה. ועשרות אנשים עסקו בעבודות תשתית לקמת הישוב.. באחד מחדרי הצריפים פתחו בית כנסת מאולתר אליו הובא ספר תורה שקבלו בהשאלה.

בקיבוצים ובוועד "גוש הגליל" התלבטו מה לעשות בישוב החדש שקם מול עיניהם ללא רצונם ובניגוד לדעתם היו שהציעו לעלות על הישוב ול"חרוש" את אדמותיו בצורה כזו שלא יוכלו חברי הישוב לעבד אותן שוב. ועד "הגוש" הורה לישובים באזור לא לשתף פעולה עם הישוב החדש ולמעשה להחרימו. הם סירבו להוביל את תוצרת הישוב החדש ואף לחם סירבו למכור להם מהמאפיה האזורית שהייתה באחריות ה"גוש". ועד "הגוש" סירב לדאוג לישוב החדש לענייני שמירה וביטחון ובשבועות הראשונים היה הישוב החדש שהיה מוקף בכפרים ערביים –ללא שמירה. לשיא הגיעו הדברים, כאשר באחד החגים הזמינו תושבי נחלים מחיפה שקים בהם חלות וסיכמו עם הנהג שיורידם בנקודה מוסכמת והם יבואו כבר לקחת את השקים. אנשי הישובים הורו לנהג שלא להוריד את החלות במקום המוסכם אלא להובילם לאחת הנקודות שבסביבה כך שחברי נחלים נותרו במשך שלושת ימי החג ללא לחם או חלה. ראשי המרכז החקלאי של "הפועל המזרחי" שלחו מכתבים נזעמים למשה שרת, אליעזר קפלן לראשי המוסדות המיישבים על כך שוועד "הגוש" לא מספק לישוב החדש של "הפועל המזרחי" את השירותים המגיעים לו כמו שמירה וביטחון, תחבורה ושירותים כלכליים משותפים כפי שמחויב כארגון גג של הישובים בגליל. באחד המכתבים נאמר "למרות פניותינו ודרישותינו לא הסכים ועד הגוש לדאוג לענייני שמירה וביטחון ולענייני אספקה. אנשים יושבים במחנה בלי כל סידור של שמירה ובלי לחם וקמח לאפייתו" .המכתבים לא עזרו והחרם כלפי נחלים מצד "ועד הגוש" נמשך. בראיון שהתפרסם בעיתונות דאז אומר מיכאל חזני בהתייחסו להתנהגות הקיבוצים כלפי מתיישבי נחלים בגליל כי "החילונים יותר גרועים מהנאצים" דבריו עוררו סערה רבה והוחלט לערוך ועדת ברור עליונה בנושא בה השתתפו: דוד בן-גוריון, לוי אשכול, ב.צ דינור, הרב ברלין, שרגאי .הוועדה הוציאה "פסק דין" ובו קבעה כי ישוב הפועל המזרחי (נחלים) נכלל ביישובי הגליל וחובה על "ועד הגוש" לספק לו את השירותים המגיעים לו. ובמקביל ל"פסק הדין" הורתה ועדת הברור לחזני להתנצל. חזני שלח מכתב התנצלות מיום 26.12.1944 שפורס בעיתונות דאז וזה לשונו: "הרינו מביעים בזה את צערנו שבעידנא דריתחא של הפולמוס מסביב לפרשת עלייתו של ארגון ירושלים לחצץ (חסאס א.א)נפלטו ב"הצפה" אשר אתם והמשקים השכנים הנוגעים בדבר רואים עצמם נפגעו מהם" הימים חלפו למרות החרם והקשיים הישוב נחלים המשיך לפעול. החברים עסקו בחקלאות, בענפי משק חי ובגידולי שדה. את הגבינות שייצרו מכרו באזור. הילדים למדו בשתי כיתות שנפתחו עבורם וכן הוקם במקום גן ילדים. במושב פעל ועד שנבחר באסיפת חברים. בעיתון "הצפה" מיום 6.11.46 מתפרסמת מודעה כי "באספה כללית של נחלים-מצודת אוסישקין ד' שהתקיימה ביום ב' מרחשון 27.10.46 ש"ז נבחרו להנהלה החברים כדלקמן: חיים נטעי,יהושוע שליזינגר, משה גוטרמן, ישראל הקר, יוסף פפרמן. כמו-כן נבחר חיים פורר כבא כוח ומרכז חוץ של מושבנו"

ערב מלחמת העצמאות, נחלים מוקף בישובים ערבים, נכנס לכוננות. חומת עפר הוקמה סביבו, ההגנה ציידה את היישוב במספר רובים צ'כים, נבנו מקלטי עפר. שומר ליווה את העבודה החקלאית בשדות. עם פרוץ מלחמת השחרור הורתה "ההגנה" לפנות את הנשים והילדים והם הועברו למשך חצי שנה למבנה בית ספר "יבנה" בחיפה בעוד הגברים נשארו לשמור על הנקודה. בתום המלחמה הוחלט בסוכנות, להעביר את מתיישבי נחלים וליישב במקומם את קיבוץ הגושרים, ולתת לתושבי נחלים נקודה חלופית בשפלה. לאחר פינוי המושב עברו כל חברי המושב לכפר הטמפלרי "וילהלמה" ליד יהוד שבתיו וחצרותיו היו נטושים והיו בחזקת המדינה. לישוב הצטרפו חברים ממפוני נווה יעקב ומשפחות עולים מאירופה. ב-1952 עבר הישוב נחלים מווילהלמה למקומו הנוכחי ליד פתח תקוה. במקום בא שכן מושב נחלים בגליל בסמוך לנחל קורן הוצב שלט מורשת מטעם המועצה לשימור אתרי מורשת בשיתוף גורמים שונים המספר את סיפורו של המושב נחלים בגליל. באתר המושב הופיעה רשימה של משפחות של אנשי נחלים בגליל ובשנותיו הראשונות אני מביא אותה כלשונה וכפי שפורסמה באתר: משפחות זהבה ואריה אבינדב, מרים ויצחק בנצקי, חדוה ויצחק ברנר, חיה ויהושע גוטליב, חיה ומשה גוטרמן, זהבה ואפרים גולדברג, שרה ושלמה דויטש, אלישבע ויוסף הקר, פנינה וישראל הקר, טובה וחיים כהנא, חדוה ויהודה לבקוביץ, עדינה ואליעזר לייבוביץ, שלום נויגרשל (נוי), שפרה ואריה ניימרק (בראלי), שרה וחיים נטעי, גיטה ואפרים סובלמן, לאה ופסח פורטנוי, רות וחיים פורר (משולמי), חיה ויוסף פפרמן (שקדי), יפה ושלמה צויבל, חוה ושרגא צימברוביץ', חיה ושלמה שטיין, אהובה ויהושע שלזינגר, מרים וישראל שפילמן, מרים ואהרון שרובסקי.