ואני רוצה לומר, כמו שבקצה האדמה יש שמים כך בקצה השמים יש אדמה, ואני שואל שמא בקצה החלום יש מציאות ובקצה המציאות יש חלום, ואולי בקצה כל אלה נולדה השירה ונולדו הקולות והכמיהות וההד והרַחוק נעשה יפה ונחשק יותר מן הקרוב.
בַּחֲלוֹמִי נָגַעְתְּ,
פָּרַעְתְּ וְסִכְסַכְתְּ כֹּל
וּבְטֶרֶם נְסִיגָה אָמַרְתְּ רְבִיעִיּוֹת קַלּוֹת
וְגוּפֵךְ נִגֵּן פְּרָחִים וְדָם
בְּמִשְׂחָקֵי צוֹעֲנִיָּה בְּנָמֵל סְפָרַדִּי
זְנוּחַ שֵׁם.
("סרנדה", עמ' 29)
סרנדה הוא שמע בחשכת התשוקה, צלילים שאולי עלו מרחובות חייו, ונראה שאכן ניגן לו גופה צלילים. צלילים שנמוגים עם עלות האור, הולכים כשם שבאים, מותירים הד נעים, מילים לשירים לוהבים, מהירים וקצרים.
והם דומים לנגיעות, השירים הקצרים. נגיעות בגוף, בלב, בָּערגה – אבל אני חש כאילו יש כאן חוסר מחויבות להמשיך את השיר. דהיינו את משחקי הגוף. דהיינו להיזהר מלגעת שוב ושוב בבשר, שמא תלהט גם הנפש בעקבותיו, ואולי יבוא הכאב. כי הערגה נראית בשירים האלה רחוקה משהו. מין ערגה מאופקת, מתונה, רחוקה. כמעט אקראית ובעיקר לא מחויבת. הם נדמים לפלירט, להתרועעות, לפתיחה של סדק שחושש להיפער.
שָׁלושׁ מִלִּים
שֶׁל אַהֲבַת סְתָו
קָפֶה מַר. תַּקְלִיט חוֹרֵק.
נְשִׁיקַת חֶבְיוֹן.
-אוֹתוֹ מָקוֹם-
שֶׁבּוֹ
דָּבְקָה עֲנוּת קוֹלֵךְ
לִשְׂפָתַי.
("שִלוש קדוש", עמ' 42)
אני חש שיש בספר יותר ממה שכתוב בו. איזו נפש שנעצרת מאחורי הדברים. אך שמא יש כאן פחד לדבוק, להיקשר. פחד מפני כמיהה שתהפוך שליטה, ובמקרים מסוימים ואצל בני אדם מסוימים זו גם מאיימת בתלות שהיא יוצרת. אך מדוע הנסיגה? מדוע אחרי הכול מגיע הצער, מדוע מגיע הבכי. כי אם הלבדיות הזאת נבחרה, מדוע היא מצערת. האם משהו כופה עלינו לבחור בה?
לפי כך השאלה: האם הפרידה בשיר הבא היא הדדית, בכל זאת? האם הצער משותף? האם הייתה זו החלטה של חיתוך החבל המקשר, בטרם ייכבלו זה לזו, מתוך ידיעה שאינם יכולים להיות יחד? אולי מהיות שניהם קצוות של דברים שונים, של ניגודים קיצוניים, של שוני גדול מנשוא? או שמא קיימת מחויבות אחרת, אמתית או נדמת, שאינה מניחה להם להיקשר ושניהם אינם אלא קצוות של חיים אחרים? שאינם כאן? שמא הם עצמם אינם אלא בִּדלֵי עכּבות שקיימות בתוכם? הנה:
מֶלַח פָּנֶיהָ
הָיָה סְפוּג דְּמָעוֹת מְתוּקוֹת
יָנַקְתִּי אוֹתָם
בִּנְשִׁיכָה קַלָּה
וְאַחַר כָּךְ
בָּכִיתִי גַּם אֲנִי
לְבַד.
("מתוך "קצרים ללא שם", עמד 50)
בתחושה דקה אני נוטה להאמין במה שאמרתי. כי ככל שהשירים מתארכים, יש פחות מילים על אהבות ויותר על החיים הנוהרים בנו, כאילו הביטחון בשגרה הלא כל כך צבעונית חוזר, ובמתרחש סביבנו, על הערים שלנו והעולם שלנו, ומקומות רחוקים בהם המשורר מצא עצמו משוטט והוגה, הוגה ומשוטט, מטמיע גוונים בתודעתו וחולף ואחר בא ורושם אותם כידו הטובה.
לא אביא אותם לכאן משום שאני תר אחר הרגש. תר ומלקט. כי ככל שיהיו בנופים חדשים גוונים ואווירה מעוררת, הרי לאחר הכול החוט שבאמת מוביל אותנו הוא הרגש. אלו הכמיהות, אלה החושים. אלה אותם דברים שעינינו רואות והם מיתרגמים מיד למראות חבויים שנשמרים במוחנו. ומתוך כך שאיני יכול להכיל כאן את כל הספר, אני מלקט ממנו. והיות ואני מלקט לפי אהבָתי, אנו שבים לגעת בתקוות. כי כמעט בכול מקרה מוסיף הלב לתור אחרי יהבו, וככל היותו רק שריר, רק חומר, מפליא שוב ושוב כמה רבדים של רגש הוא מכיל ואיזו ערגה ספוגה בו:
בְּרֹבַע הָאַרְמֶנִי בִּירוּשָׁלַיִם
נִגַּנְתִּי לָךְ כִּנּוֹר מֵיתָרִים שָׁבוּר,
קָפֶה מַר מָתוֹק
הֶעֱלָה אֵדֵי שִׁכָּרוֹן אַהֲבָתִי,
בַּטֶּלֶפוֹן – סִפַרְתִּי לָךְ
עַל פְּגִישָׁה מִיסְטִית
בָּעִיר הָעַתִּיקָה
וְאָמַרְתִּי לְעַצְמִי,
חוֹמוֹת סְגוּרוֹת
שֶׁבֵּינֵינוּ
יִפְּלוּ
בְּגָדוֹל.
("ברובע הארמני", עמ' 52)
הנה, בעומק הלב אנחנו תמיד מקווים. ודווקא שם, (אני אומר "שָם", כי במיטב המקרים קורים הדברים ב"שָם" כלשהו) ברובע ארמני שאינו שלו, בכינור שכבר נשבר, עם קפה מר ובעיר שאינה עירו – דווקא שם הוא מרשה לעצמו לקוות, לערוג. אולי דווקא בשל הזרות, בשל המרחק, גם אם במקרה זה רק מרחק יחסי. שם הוא מעז לערוג ולקוות, ומתפלל תפילה מושפעת מיתוס, מושפעת היסטוריה ואמונה. שהיא גדולה מהחיים. כמו החומות שייפלו למען תשוקתו בהיותו בירושלים.
יש בתקווה הזאת ובערגה הזאת פחד מסוים. תקווה שנפתחת מתוך רצון, אבל עם נכונות לכישלון. אולי אף יותר מנכונות - כמעט ציפייה לאפשרות שהדברים לא יתממשו. כי החומות, שלכאורה ביניהן הוא חש את אשר חש ומבטיח את שהבטיח, גם הוא יודע כי כבר נפלו. וכאילו לא די בכך, הרי בהביטו סביב אינו מוצא על מה לצהול. אדרבה:
פָּגַשְׁתִּי אֶת יֵצֶר לֵב הָאֲדָמָה
וְהִיא פְּצוּעָה, דְּווּיַת כְּאֵב
עֲצֵי תָּמָר יַבְּשׁוּ עָלֶיהָ
בּוֹעַלֶיהָ נָפְלוּ שִׁכּוֹרִים
בְּמִסְדְּרוֹנוֹת סְלָעֶיהָ
שֶׁיָבְשׁוּ
זֶה מִכְּבָר
פָּגַשְׁתִּי אֶת יֵצֶר לֵב הָאֲדָמָה
וְרוּחוֹתֶיהָ שְׁטוּפֵי דֶּמַע
חַיָּלֵי צְלָלִים
קְמוּצֵי אֶגְרוֹף
רָכְבוּ עַל סוּסֵי הַנָּקָם שֶׁלָּהּ
(מתוך "יצר לב האדמה", עמ' 28)
כזהו לב האדמה העשֵן שהוא מוצא. לב מדמם. כמו נבואה של זעם. אלגוריה על האדמה, ואולי לא. אלגוריה על החיים, ואולי לא. ואם כך, שמא אנו נותרים לאחר הכול רק עם המשל. חיים אותו, את משל עצמנו. לך וחשוב, שמא המשל הקשה שאנו ממשילים שולט בנו ואיננו יכולים להשתחרר ממנו. אנחנו נעשים נגישים וסבילים לכאב. כך שוב מגיע הקושי, שוב מגיע המרחק מעצמנו, שוב אנו נוגעים נגיעה קצרה ומהירה בחומר הדואב.
אכן לא הבאתי את השיר שלמעלה בשלמותו, אבל אני מביא בתמורה את השורות הקשות של השיר הקצר הבא, כדי לעורר את המחשבות הקבורות בחלקנו ואולי גם ברובנו, שעושות אותנו מהירים, קצרים, כמעט חומקים, אולי כמו חלק משירתנו.
הַכְּבִישׁ הָיָה אָרֹךְ אָרֹךְ.
מִתְמַשֵּׁךְ בְּקַוִּים דַּקִּים, נֶעֱלָמִים.
עַל גּוּפוֹת חַיָּלִים מֵתִים
הֻנְּחוּ חֵרְיוֹנֵי צִפּוֹר, בְּקַוִּים
גְּלוּיִים מִתְמַשְׁכִים.
("לגיארוג טראקל", עמ' 13)
אני לא שואל מיהו גיאורג טראקל, שלו מוקדש השיר. אולי אני בור ואולי אני לא, אך אפשר שאין השיר אלא דחף תרפויטי שהתפרץ מקיבת כותבו. אבל טראקל עבורי הוא כל חייל שנפל. הוא כל זיכרון של מלחמה, הוא כל טראומה של מוות מיותר, אַלים, מכוער. והשיר מאוד קצר, מלא עוצמה, מלא יראה. קצר מתוך הבהלה שבו. יראה מתוך הרתיעה מזוועת עצמו.
האם זאת המנסרה שהמשורר מביט בהכרח דרכה? האם הזמנִיוּת שהוא מכיר, הכעור הזה שהוא מודע לו, אלה הם הדברים שסוגרים עליו ומגדרים אותו? האם המחשבה על אותם חיַילים שלא רק מתו, אלא בַאופן הציני ביותר מסודרים מעליהם חריוני ציפורים בשורה, כאילו יד של רֵשע סמנה עליהם קווים מחוריינים ומעליבים מלוַוה אותו?
אַחֲרֵי מוֹת קְדוֹשִׁים
אֱמֹר שִׁירַת צִפּוֹר. מַשָּׁק כְּנָפֶיהָ
טוֹרֵד מְנוּחַת הָרוּחַ
וּבַאֲוִיר רֵיחַ מַר שֶׁל מָוֶת
נִשָּׂא לְכָל עֵבֶר.
(מִתּוֹךְ "אַחֲרֵי מוֹת", עֲמ' 53)
יש בו, במשורר שלנו, איזו רטינה שחבויה בו ואולי לא כל כך חבויה אל היום-יום שלו, אל היום-יום בכלל, או אפילו אל היקרים לו, אל יצירתו שלו ואל נפשו. ואל הרגישות העמוקה הטבועה בו אל העולם, רגישות שאולי אינו אוהב, שמָשִּיבה בו הרהורים, מנגנת בו תוגה של שירים. כי הרגישות מעיקה מטבעה, טבועה ועמוקה. אך אפשר לחוש בו את הרגש החנוק, ואת הכמיהות ואת הערגות ואת התאווה החבויה לאחר הכול לחיים. ואת הכאב המסתתר בו, שלא פעם ולא שתיים גורם לו לגחך בלא שמחה יתרה אל עצמו.
אִמִּי הָיְתָה תּוֹפֶרֶת תַּחְפּושׂוֹת שִׂמְחָה
לְלֵּיצָנִים שׁוֹטְרִים
וּנְסִיכוֹת
וַאֲנִי תּוֹפֵר לַמִּלִּים חֲלִיפוֹת
שֶׁל פְּדוּת
קָשָׁה
("חפוש", עמ' 72)
אכן, יש למשורר גאולה של מילים בלבד, ואלי זה חלק ממועקתם של המשוררים. כי מילים הן נשק רק מול מי שקשוב אליהן, מי שאינו קשוב לא יבין. ויורשה לי לאחר כל זאת לסיים בשירו המיוחד, שיר שהוא תוכחה של מילים, שמוציא אותו מתוך עצמו. האני מאמין שלו, על נפשו ועל המקום בו הוא נמצא ובו הוא עומד כישות עצמאית. לפחות כישות שרואָה עצמה עצמאית. שיר שהוא הצהרה מגובשת וברורה לנושא שמתגעש, מכעֵר וצעקני שמתסיס ומעכיר את ההוויה ואני מוצא לנכון להביאו על כל אורכו. כי ברור לי שחשוב להביאו כאן בשל האמירה שבו. הנה "מזרחי לא מכאן", עמודים 17-16:
אֲנִי מִזְרָחִי לֹא מִכָּאן / כִּי אָבִי לֹא הָלַךְ לְקַלֵּל / בְּעַרְבִית פָלֶסְטִינָאִית / אוֹ אַחֶרֶת / שֶׁהָיְתָה שְׁפָתוֹ, / כִּי הָיִינוּ רֹב שֶׁל / יְלָדִים עִירָאקִים / בְּתוֹךְ מִעוּט / אַשְׁכְּנַזִּי נִשְׁלָט / וּמְדֻכֶּא / בַּשְּׁכוּנָה שֶׁהָיוּ בָּהּ / נִצּוֹלֵי שׁוֹאָה וְנִצּוֹלֵי מֵעְבָּרוֹת / כִּי תָּפַסְנוּ בְּלִי פַּחַד נְחָשִׁים בַּשָּׂדוֹת / בַּפַּרְדֵּסִים / וּבַחֲצֵרוֹת בָּתֵּינוּ / הַהוֹרִים שֶׁלָּנוּ / לֹא הִפְלִיאוּ / בָּנוּ מַכּוֹתֵיהֶם / כִּי הֵם הָלְכוּ לַעֲבֹד / בַּעֲמַל כַּפֵּיהֶם / וַאֲנַחְנוּ לֹא בָּכִינוּ / וַאֲנַחְנוּ לֹא צָחַקְנוּ / אֲבָל אֲנַחְנוּ לֹא וִתַּרְנוּ / וְלֹא הוֹתַרְנוּ / שׁוֹבְלֵי עָשָׁן קִפּוּחַ מֵאֲחוֹרֵינוּ / כִּי הָיָה לָנוּ / אֶגְרוֹפִים וְדָם / וְהֵעָזַת אֱמֶת / וְחָרִיצוּת טוֹבָה / וְלֹא רַצְנוּ לִלְמֹד בְּאוּנִיבֶרְסִיטָה / בִּשְׁבִיל לְהַרְאוֹת לָאַשְׁכְּנַזִּים מִי אֲנַחְנוּ, / בִּשְׁבִיל לִשְׁמֹעַ אֶת אַבְנֵר גָדַסִי וּמוּזִיקָה פְּסִיכֶדֶלִית לֹא / הָיִינוּ צְרִיכִים בִּכְלָל לְהִתְנַצֵּל / אוֹ לְנַצֵּל / מַצָּבִים קִיּוּמִיִים / אֲבָל קִמְטֵי הַשִּׁירָה הַדּוּ פָרְצוּפִית / מֵעֲיָרוֹת הַפִּתוּחַ הַמְּקַפְּחוֹת (לֹא שֶׁלָּנוּ), / רָחֲקוּ רָחֲקוּ מֵאִתָּנוּ / כְּמוֹ כֶּלֶב חוּצוֹת / שׁוֹטֶה הַמְּשׁוֹטֵט תָּדִיר בֵּין שְׁכוּנוֹת עֹנִי לִשְׁכוּנוֹת פְּאֵר / וְאֵלּוּ הֵם חַיָּיו. / וַאֲנִי לֹא כָּתַבְתִּי / מֵעוֹלָם / שִׁירֵי קִפּוּחַ / מִזְרָחִי.
(ראובן שבת: "בקצה האדמה שמים", הוצאת "מיטב-ארגמן" 2016, 79 עמודים)