פיאק Fiac הוא יריד בינלאומי של גלריות לאמנות מכל העולם המתקיים פעם בשנה בחודש אוקטובר (השנה 20-23 באוקטובר) בחצר המקורה של הגרנד פלה, בפטיט פלה מולו ובביתנים לאורך שדרות השאנז אליזה. לצד גלריות ידועות מפריז, טוקיו, לונדון, שווייץ, גם גלריית דביר מישראל הציגה שם. המוטיב המעניין בעבודות היריד היה השילוב הבלתי צפוי של החומרים השונים, השאיפה להדהים וליצור פרובוקציות, כמו פסל ערום נשי מדויק בגובה אמיתי, עיצוב שולחן על גבי גופה של אישה שוכבת ורגליה מורמות (לא בדיוק פוליטיקלי קורקט) וכד'.

מקסיקו 1900-1950

בגרנד פלה עצמו מוצגות כרגע שתי תערוכות עוצמתיות המושכות קהל רב: מקסיקו 1900-1950, ובה עבודות של דייגו ריברה, פרידה קאלו, חוזה קלמנט אוזקו והאבנ-גארד המקסיקני. הקונפליקט המלחמתי של הרבולוציה המקסיקנית הוליד את הזרם האידאולוגי הלאומי, שהבולט ביניהם הוא דייגו ריברה עם האוטופיה החברתית שלו. כך צמחה אמנות ציורי הקיר, פרסקו ((MURAILLE, ואמנות הגרפיקה שהנציחו את האדם הפשוט בטבע ופתחו את הדרך גם לנשים בתחום הכלכלה והאמנות. לצד פרידה קאלו, האמנית המקסיקנית הידועה ביותר, פעלו גם "נשים חזקות" אחרות, שהביעו את חותמן על המהפכה המקסיקנית, כמו נהוי אולין, רוזה רולנדה טינה מודוטי ועוד. הרומן המתוקשר (גם בסרט קולנוע) בין ריברה וקאלו והתאונה הקשה שעברה קאלו השפיעו רבות על יצירתה, וכאן מוצגת עבודה גדולה שלה בה היא מציירת את עצמה כפולה וקשורה בלב מדמם ופתוח (2 פרידה'). האוטופורטרט הידוע שלה במסגרת פרחים וציפורים מדגיש את גבותיה המחוברות, ובאוטופורטרט קטן אחר היא יושבת לבושה מכנסיים גבריים, ובכך מצביעה על נחישותה להיות שווה לגברים. קאלו יצרה כמאתיים עבודות והציגה עוד בחייה בארה"ב, פריז, ומקסיקו. לצד הפן הפוליטי לאומני, משתקף הפולקלור המקסיקני בציורים הפלסטיים של פירות בשוק, נגנים, חיי האינדיאנים. שוק הפירות הצבעוני של אולגה קוסטה מדהים בדייקנות של עיצוב הפירות. סרטו של סרגיי אייזנשטיין על המהפכה המקסיקנית מציג בזוויות מדהימות את שלבי המהפכה, את שלטון הכמרים, אכזריותם, רצח העם ואבלן של נשים שנותרו ללא בעליהם. סרטים עכשוויים יותר תוהים על עתידה של מקסיקו, כלכלתה וחיפוש הדרך של בני העם הפשוט. טנטן, הרג'ה תערוכה שונה לגמרי מוצגת באגף השני של הגרנד פלה. כנהוג אצל מוזאונים המחפשים קהל, הפניה לילדים תמיד מצליחה, ולו רק בשל אמונתם של ההורים שהם חייבים זאת לילדיהם. תערוכה על טנטן ((Tintin, הילד בחוברות המצויירות (ואח"כ גם בסרטים) ויוצרו, הקרטוניסט הבלגי הרג'ה ((Hergé, גורפת קהל ילדים ומבוגרים. הרעיון אולי נכון, אבל קשה להראות במוזאון ציורים קטנים בחוברות של A4 גם אם הם אהובים ויקרים לילדים. הפיצוי על כך ניתן באמצעות סרטים המוקרנים במוזאון, עם הגיבור טנטן והדמויות הנלוות אליו, המלח המבוגר המלווה אותו, שני הבלשים האידיוטים, הגנב הממולח והמדען. הרפתקאותיו של טנטן חובקות עולם, מסהרה ועד סין, ובכך הם ודאי מרחיבים את דעתו של הילד, אם כי העלילה תמיד זהה ופשוטה. המוזאון מציג גם סרטים דוקומנטריים על הרג'ה, שהתחיל כאמן גרפיקה צנוע בעיתון בלגי וחולש כיום על תעשיה שלמה, אך שומר על צניעות וחוש הומור קליל. ברנרד ביפה התערוכה על ברנרד ביפה ((Buffet (1928 - 1999), במוזאון לאמנות מודרנית בפריז מציגה אמן שעבודתו עוררה מחלוקות לא מעטות. אחד מהאמנים הידועים ביותר במאה ה-20, בשנות ה-50 נחשב אף ליורשו של פיקסו, אך זוהרו הועם בעיקר בארצו, צרפת, שראתה בציוריו טעם לפגם, קיטש. יש אומרים שפיקסו עצמו, שפחד מתחרות, דאג להפחית מערכו של ביפה בקרב הקהילה האמנותית. מה גם שציוריו הפיגורטיביים היו בניגוד לזרם האבסטרקטי ששלט בשנות ה-50 . ביפה מוכר לציבור הרחב מתוך ציוריו הרבים המתארים ליצן בוכה, עצוב, פרחים, מכוניות עתיקות-נושאים שהקנו לו פופולריות רבה בקרב הקהל העולמי, בעיקר ביפן, שם הוקם מוזאון ענק לכבודו. ביפה הוזמן לצייר בולים לדואר הצרפתי. הוא יצר יותר מ 8000 עבודות והרבה מאוד הדפסים. הסטייל שלו ברור ומוכר מיד: דמויות מוארכות, לרוב מכוערות ובלתי סימפטיות בעליל, קונטורים וקווים אנכיים, וחתימתו הבולטת בציור מהווה חלק מהקומפוזיציה, כאומר: ראו, אני כאן. ציוריו נמכרים כיום במאות אלפי דולרים. אבל מעטים מכירים את יצירתו המורכבת, המונומנטלית (גודל עבודות אלה כמה מטרים), שהקנתה לו את מעמדו בקהילה האמנותית והעניקה לו תואר של חבר באקדמיה לאמנות הצרפתית, כן זכה לתואר אביר וקצין בלגיון הכבוד Chevalier de la Légion d'honneur . המוזאון, כמו מבקרים רבים, מזמין להערכה מחודשת של עבודותיו. בין הנושאים המוצגים: דת (הפסיון של ישו), ספרות (התופת של דנטה), ציור של ההיסטוריה (סדרה על מוראות המלחמה), היסטוריה של האמנות (מחווה לקורבה 'הנשים הישנות'), והסדרה האחרונה שלו על מוות, המתייחסת לדמויות מימי הביניים, אותן הפשיט מבגדיהן המפוארים והשאיר רק את השלד שלהן. התערוכה מציגה גם חומר דוקומנטרי רב המתעד את דרך עבודתו, דרך חשיבתו ("האבסטרקט משעמם, הפיגורטיבי פותח אין ספור אפשרויות", "הציור אינו משהו לדבר עליו או לנתח אותו, אלא משהו להרגיש"), מעמדו החברתי של ביפה ואשתו אנאבל שווב כזוג ידוענים בפריז, אך מעט על מותו: בסוף ימיו סבל ביפה ממחלת הפרקינסון והתאבד בגיל 71.