הדחיינים

השופטת: רמה לאופר-חסון, בית משפט השלום בקריות

המועד: יום שלישי, 1.11.16, שעה 10:00

הנושא: תיקים פליליים

הביקור הקודם באולמה של השופטת רמה לאופר-חסון הדגים בצורה בולטת ואפילו בוטה כיצד נלחצים נאשמים לחתום על הסדרי טיעון בו במקום, אחרי שיחות קצרצרות עם עורכי דינם. הביקור הנוכחי הצביע על בעיית רוחב אחרת, האופיינית ללא מעט ימי מיקוד פליליים: בקשות דחייה. הבקשות הללו באות בדרך כלל מצד הסניגורים, הטוענים שהם זקוקים לזמן נוסף כדי לנסות ולהגיע להסכמות עם התביעה המשטרתית. אף פעם לא ניתנת תשובה לשאלה פשוטה: מדוע לא קיימתם את הפגישות לפני הדיון? התירוץ "לא היה זמן" אינו משכנע. ככלות הכל, חלוקת זמן היא משחק סכום אפס: אם צריך לקיים מספר מסוים של פגישות, הרי שהן יצרכו את אותו זמן בלי קשר לשאלה מתי יתקיימו. במילים אחרות: מי שמתחיל לדחות - תמיד יגיע למצב שיצטרך עוד ועוד דחיות. ברור שחלק משמעותי מן הבעיה הוא בצד של התביעה, אבל אותו כלל בדיוק חל גם עליה: כאשר לא מתפנים לפגישות עם סניגורים - נוצר מעגל שוטה של חוסר זמן ודחיות שמובילות לעוד דחיות. ואילו השופט - הוא למעשה שבוי בידי הצדדים. הרי אי-אפשר למנוע מהם לנהל מגעים, ובוודאי שלא ניתן לחרוץ את דינו של נאשם כאן ועכשיו רק משום שנציגי התביעה וההגנה לא הואילו בטובם להיפגש לפני הדיון. וזה שבינתיים חלק מהנאשמים יושבים במעצר - זה כנראה לא מזיז לאיש. יש הוראות של נשיאי בית המשפט העליון, תחילה דורית ביניש ולאחר מכן אשר גרוניס, בנוגע לדחיית דיונים - הוראות שנועדו לצמצם למינימום את התופעה החמורה הזאת. אי-אפשר להפריז בחומרתה. היא גורמת לעינוי דין ולאובדן אמון הציבור במערכת. היא מוליכה מצד אחד למעצרים ארוכים מדי, ומצד שני - לכך שעבריינים ממשיכים להסתובב ברחוב. היא מבזבזת משאבי ציבור יקרים, ואיש אינו משלם על כך - פרט לציבור, שאין לו שום השפעה על מה שמתרחש. את התופעה הזאת ניתן וצריך לעקור מן השורש. כל פתרון אחר יהיה חלקי, נקודתי ובלתי יעיל. צריכים להתגייס לשם כך המשטרה, לשכת עורכי הדין, הסניגוריה הציבורית והנהלת בתי המשפט. מאחר שמדובר ברבבות תיקים בשנה, זו בעיה שאסור לטאטא אל מתחת לשטיח.

גילתה שהנאשם חולה אפילפסיה

נעבור לאולמה של לאופר-חסון. ישבתי בו 45 דקות, בהן נדונו 11 תיקים. בשבעה מתוכם ביקשו וקיבלו הסניגורים דחייה, בעיקר לצורך המשך המו"מ עם שלוחת התביעות המשטרתית. "נצטרך דחייה קצרה, יש פה בעיה רצינית, אני חושב שכבודה מכיר", אומר סניגור אחד. חברו מבקש "דחייה קצרה לצורך פגישה" לאחר שהוגש תסקיר חיובי על מרשו; הפגישה עם ראש השלוחה נקבעה ל-28.11.16, כך שהדיון הבא יהיה רק ב-21.12.16. בינתיים לאופר-חסון מעודדת את הנאשם: "זה טוב, תתמיד, תמשיך ככה. צריך לא ליפול באמצע. יופי". סניגורית שלישית מבקשת דחייה בנימוק מקורי: "הנאשם חולה אפילפסיה ואני לא יכולה לתת תשובה מפורטת לכתב האישום". מעניין אם היא גילתה רק עכשיו עובדה מהותית זו. לאופר-חסון מצליחה להוציא קצת מים מהסלע, מורה לסניגורית להודיע על כפירה כללית וקובעת להוכחות. הלאה: בקשה לדחייה כדי לסיים מו"מ עם התביעות לשינוי בכתב האישום. הוא צנוע בבקשותיו: מבקש שבועיים והתיק נדחה ל-30.11.16 - דהיינו בעוד חודש. כאשר מגיעה לאולם הסניגורית של נאשם חירש-אילם, שיצאה מאחר שהמתורגמנית לשפת הסימנים הגיעה באיחור, היא ממש מפתיעה את כל הנוכחים: היא מבקשת לדחות את הדיון שכבר נדחה ממילא, "כדי להתקדם בכמה מישורים". היא טוענת שזהו "האינטרס הציבורי" ורומזת שבין היתר היא רוצה לבדוק את המישור הפסיכיאטרי. מתברר שאת התיק הזה כבר ניסתה לאופר-חסון לקדם - ולשווא: הנאשם לא הופיע לדיונים, והוא טוען שהקשר שלו עם בנו, דרכו קיבל את ההודעות, הוא כעת לקוי. לבסוף נדחה הדיון ל-9.2.16. לסניגורית הבאה יש טענה מקורית: היא לא קיבלה את כל המסמכים הדרושים. והתוצאה? כמובן, בקשת דחייה. לאופר-חסון, ייאמר לזכותה, צוללת לעומקו של הנושא, שכן נראה כמחדל של שירות בתי הסוהר, שאינו נותן לסניגורית מידע על הנאשם שהוא אסיר. לאופר-חסון קוראת לאיש יחידת נחשון, והסניגורית מתארת כיצד פנתה לשלושה בתי סוהר וליועץ המשפטי של השב"ס בניסיון לקבל את המידע. "רגע, מבקשים לעזור לך, סבלנות", משתיקה לאופר-חסון את הנאשם. לאופר-חסון מבקשת ומקבלת מהסניגורית את מספר הפקס בלשכת היועץ המשפטי של השב"ס ומורה להעביר לו את ההחלטה לאותו מספר.

"איפה יש איומים?"

אפשר להמשיך בעוד דוגמאות, אבל התמונה ברורה לגמרי - ומטרידה מאוד. כאשר לאופר-חסון כן מצליחה לנהל דיון, היא עושה זאת ביעילות ותוך בקיאות בחומר. כך קורה בתיק הראשון, בו כבר ניתנה דחייה אך הסניגור לא הצליח להגיע להבנות עם ראש השלוחה. לאופר-חסון פונה לתובע: "נכון שיש הטרדה? איפה יש איומים?". התובע מפנה אותה, לאופר-חסון עושה תנועה של חוסר הסכמה, אם כי לשיטתו הדברים ברורים. "הטרדה יש פה בלי ספק; איומים - אני לא בטוחה". התובע טוען שהנאשם מודה בעובדות, אבל לאופר-חסון שמה לב לפרטים: "הוא לא בדיוק מודה בכל המלל פה. מודה בהטרדה, לא במלל המופיע. ככה אני מבינה". לבסוף היא קובעת את התיק להוכחות ל-8.2.17. תיק אחד מצליחה לאופר-חסון לסיים כאשר הנאשם אומנם לא מיוצג, אך נראה שההליכים הפליליים ממש לא זרים לו; הוא עצור עד תום ההליכים בתיק אחר. "אתה רוצה לסיים את התיק הזה? תראה מה יציעו לך", היא אומרת לו. התובע מוכן להסתפק במאסר על תנאי, ולאופר-חסון מסבירה לנאשם: "הוא מוכן לסיים את זה במאסר על תנאי, הוא לא יבקש להוסיף לך מאסר". הנאשם מסכים ובהמשך אפילו צוחק; הרושם הוא שזה קטן עליו.

השורה התחתונה: לא ניתן לסכם את עבודתה של לאופר-חסון ולהעניק לה ציון, משום שהצדדים לא ממש אפשרו לה למלא את תפקידה. כאמור, במקרים כאלו השופט שבוי בידי עורכי הדין ולא יכול להתקדם. בתיקים המעטים שכן נדונו, לאופר-חסון הפגינה בקיאות ויעילות, לצד דיבור חרישי מאוד שלא מאפשר כמעט לאיש לשמוע מה היא אומרת - ואת זה בהחלט ראוי לתקן.