אלעזר גרנות מרגל - הצחקתם אותי

אלעזר גרנות (גרינהוט) נולד בירושלים בשנת 1927. אמו הייתה קרובת משפחה של "החפץ חיים" ושל ישראל ב"ק, מייסד "חבצלת". למד ברחובות, בבית-הספר התיכון החקלאי בפרדס-חנה. בשנים 1944־1946 התנדב לבריגדה היהודית והשתתף בקרבות באיטליה ובפעולות החטיבה בארצות אירופה. עם שחרורו, חזר לירושלים ולמד באוניברסיטה העברית פילוסופיה, סוציולוגיה, וספרות עברית. במלחמת העצמאות (1947־1949) שירת בפלוגת הסטודנטים ובגדוד חיל-רגלים ירושלמי, אחר עבר לחטיבה שבפיקודו של יצחק שדה, והשתתף בקרבות לשחרור הנגב. בימי המצור על העיר, נישא למלכה (לבית מוסאיוב) ונולדו להם שני ילדים. ב-1951 עברה המשפחה לקיבוץ סאסא. בספטמבר 1955, נהרגה מלכה אשתו בידי מסתננים שתקפו את האוטובוס בה נסעה. ב-1958 עברו אלעזר וילדיו לקיבוץ שובל שבנגב. הביקורת התעלמה משני ספרי השירה פרי עטו: "להולכים בלילה" (1956) "ובפעמון הזה" (1965) והוא פנה לפוליטיקה. שימש מזכירה המדיני של סיעת מפ"ם בכנסת וב-1985 היה למזכיר הכללי של המפלגה. בשנים 1981־1988 נבחר לכנסת מטעם מפ"ם והמערך ושירת בוועדת חוקה, חוק ומשפט, בוועדת הכנסת ובוועדת החוץ והביטחון של הבית. בשנת 2013 פורסם קובץ שירים נוסף שלו (שנאסף ונערך בידי בני משפחתו) בשם "שקיעה רכה". כזכור, שירים פרי עטו החלו להתפרסם כבר בראשית מלחמת השחרור ב'משא', 'על המשמר', 'אורלוגין' ועוד. כמו-כן החל בכתיבת רומן בשם "שתי שקיעות באפולוניה" על-רקע רצח ארלוזורוב שפרקים ממנו פורסמו בעל המשמר. אלעזר גרנות היה נשוי ליעלה (לבית רובין) ז"ל ולהם שבעה ילדים. הוא נפטר בספטמבר 2013 ונטמן בקיבוץ שובל.

למרות איכות שיריו, נפקד מקומו מרשימת המשוררים הידועים. שירתו של גרנות דחוסת זיכרונות ודימויים. ערב הקרב על אבו-עגילה בשלהי מלחמת העצמאות, הוא מסר בידי מרדכי טביב צרור שירים שהועברו לא' שלונסקי והאחרון פרסמם במוסף הספרות של על המשמר. מתי מגד קרא והתרשם ועודד אותו להמשיך בכתיבה. גרנות הלך והתקרב מבחינה ספרותית לאמיר גלבוע וט' כרמי. בין שירי מלחמה וזיכרון שלו בולטים "אל עץ אחר" שהוא שיר קינה על חבריו ממחלקת הל"ה (מחלקת ההר): "דרך יש מכפר עציון לירושלים/כיניתיה אהבה/את אשר אמרתי אנוכי לדני/לא אמר עוד גבר לאישה". והשיר ממשיך ומתאר את עץ האלון ענק הצמרת העומד בגוש-עציון. שיר זיכרון מרשים הוא "אבן ירושלמית שבהר". הוא כותב בלשון השואבת ממקורות העברית העתיקה ומלשון ימינו. בטבע וביופיו, הוא נעזר כמסייע לעדות על המעשה, הקרב, הרעות. בשירו "כל הציפורים" ובשירים אחרים הרבה גרנות לכתוב על זיכרונות מבית סבא וסבתא ומתאר שם את שלשלת הדורות ואת העימות הבין דורי בשיר אפי, מלא אהבה לסבתא. מבחינתו, הנכדים, הדור השלישי, הם שבאים בטענות להוריהם שהפכו לחומרניים, צרכניים, אנוכיים, קטנים וצרי אופקים. דווקא הנכדים מעדיפים להתרפק על עולמם הישן והטוב של דור הסבים והסבתות שערכיו היו ברורים וביניהם הדת והמסורת.

בספר שיריו "להולכים בלילה" אנו מוצאים עקבות לאמונתו הלוהטת באידיאולוגית עולם המהפכה והשמאל. שיר הנקרא "כנשר בגבהיו" מוקדש לזכרו של הדיקטטור סטאלין. בבית האחרון השורות כמו מתאבלות על אהוב נפש נערץ: "על ברכי ראשו הסב/עיניו-ידיו/הוא מת/חכמת עולם ולב גאון/עלי/מתים. שיר נוסף בקובץ נקרא שיר "יום שבעי בנובמבר" הוא יום המהפכה ברוסיה. הוא מתחיל במילים "תכלת-תכלת-תכלת-תכלת/פעמון על הטללים/ואלף ציפורים משמש/צחוק צפוף כענבלים/הכה ורקע/הכה ורקע/עד כל הרקיעים יעופו..." השיר מזכיר במשקלו ונגינתו המוסיקאלית את השיר של מיאקובסקי "שמאל שמאל שמאל" שהוא שיר לכת פעלתני אידיאולוגי. יתר על כן השיר מתכתב עם מילותיו של שלונסקי שתרגם את המנון "האינטרנציונאל" לעברית. עוד שורות בשיר: עננים של אופק:/נזר על צדעים/יום שביעי בנובמבר/וראש של לנין/...". בקובץ מצוי גם שיר נהדר על מות משה (אולי כדי לאזן את הערצתו לברית המועצות) ואין הקורא יודע אם הכוונה למשה הנביא אבי האומה או שגרנות סופד לאביו שנקרא משה אף הוא. אביו משה, גידלו ברחובות והיה מקורב למשה סמילנסקי רוכש הקרקעות הגדול בנגב.

על אף שגרנות חי בקיבוץ שובל עשרות שנים, הוא נצרך לתיאורי נוף ודימויים מהנוף הירושלמי או הגלילי. רק בכמה מקומות הוא מזכיר את הנגב ואת נופיו. בשיר בו הספיד את מולה אגין, חבר קיבוצו, איש ישר דרך ועם עתיד מזהיר, הוא פותח דווקא בציטוט מספר הזוהר. בהמשך הוא מתאר את מרחבי סיני, והנגב. הברושים, שכה אפיינו את בתי העלמין ביישובי הנגב, הופיעו אף הם כדימויים חשובים. המילה "עפר" חוזרת שוב ושוב ואולי התכוון גרנות ללס המקיף את שדות שובל? מי ידע. בשיר "כבר" (המופיע בקובץ המתורגם ללדינו) מרשה לעצמו גרנות לתאר באופן יותר מדויק תופעה מדברית-נגבית - העלעול. "סוף סופו של קיץ כבר/קור עכביש לאורך השדרה/קרב נא כמעט, וחגיגי/הצל עובר את קו חצות ימיך/בידיך שקרעו ברזל...נימה של רגע מתנוצץ/עלעול תוזז ראשון לאות/מגיח ואחריו גלגל/צנפת סחיש...צלילים זרים/על תל גדר פורטת רוח/באופק כבר סופה מתחוללה..." לפנינו קמה ועומדת סופת אבק בשלהי הקיץ האופיינית לאזור. בשירו "משל" הוא מזדהה עם גיבור הציד נמרוד ושותל את דמותו ופועלו דווקא במדבר. בשירו "קרב וצר" הוא נאבק עם האור המסמא של שמש הנגב בצהריים: "אנוש לשבר אנוש כצהרים/אילן ונתק הולך/לא צל/לא מחסה/ולא מסתור/....כמה דורות/כמה תועים/כמה סיני/לא צל/לא/מחסה/ולא מסתור...".

הספר "שקיעה רכה" הוא אסופת שיריו האחרונה של גרנות שעוד הספיק לראותה לפני מותו. חיים גורי כתב בגב הספר: "המשורר א' גרנות לא הרבה לפרסם שירים. אך אלה שכתב והוציא לאור, זכו להד עונה מעברים מקרב אלה שאהבו את כתיבתו המיוחדת במינה, התמציתית, ועשירת המבע. אמרו שמספר שיריו נופל ממספר שנותיו. והוא בן דורי, אף שצעיר בכמה שנים ממני. זו שירה עברית העולה מכל דורות שירתנו מאז ספר בראשית. שפתו של גרנות אינה קלה ואינה מתפענחת בניקל, בעושר דימויה ובסוד הצירופים. לא פעם חייב הקורא לשוב ולקרוא בכתוב. אך כבר אמרו זאת קודם, לפני, ששירה טובה מסרבת לא פעם להתפענח עד תום. זו שירה אישית מאוד, החושפת גם מכאוב השייך לו וליקרים ללבו, אך היא מגיעה במיטבה אל המשותף לרבים מבני הארץ. יש בה מרוח התקופה, ומכובד המחיר. זו שירה מקומית מאוד, ירושלמית מאוד, אך הארץ כולה נגלית בה. ובעודה ארצישראלית עד כלות היא נוגעת בלורקה, ובאפוס ההומרי על אודיסאוס וכן היא שירת הים האחרון".

גרנות פרסם במוספי הספרות של "על המשמר" ובמאסף "אורלוגין" פרקים מרומן גדול שלא יצא לאור מעולם בשם "שתי שקיעות באפולוניה". במרכז הרומן עמדה פרשת רצח חיים ארלוזורוב בחוף ימה של תל אביב בשנת 1933. המעטים שקראו את כתב היד דיווחו כי כמו בשיריו, גם ברומן נשמעת מוסיקאליות מיוחדת בצירופי המילים, ההתפעמות של החורגת מהשגרה, וההימנעות מקלישאות שגורות. לפי עדות חבריו בהנהגת מפ"ם ומר"ץ, גרנות היטיב לספר סיפורים על בית אבא, על המושבה רחובות ועל ירושלים. יתר על כן היו בפיו סיפורים מרתקים על פגישות עם ש"י עגנון (מי שהובילו יותר מאוחר לחופה), מ' בובר ואנשי רוח ירושלמים אחרים מאותה תקופה. למרות שחבריו הקרובים (חיים אורון ויאיר צבן) הפצירו בו רבות כי יעלה אותם על הכתב - הוא סירב. הכתיבה כנראה קשתה עליו.

בעת הגיעו לגיל 82, יצאו לאור 33 משיריו מתורגמים ללדינו בידי ד"ר אבנר פרץ חוקר שירתו של ר' נג'ארה. הספר המיוחד הזה נקרא "תרבות הדבש המתאפק". שורה דומה לביטוי זה כבר מצויה באחד משיריו שיצאו בשנת 1956. שם מוזכר "הדבש המתאפק" בהקשר לתאנים, להווי החיים הערבי-מזרחי, לערבסקות בשלל צורותיהן ולאהבת הדמיון השירי המזרחי. אלמנטים אלו נשמרו גם בוורסיה של שנות האלפיים. שירתו לדעת פרץ, העניקה לנו כמה מהשירים היפים ביותר בעברית. יבול שיריו הוא בבחינת קב נקי ועל כך הרחיב פרץ באתר האינטרנט "הזמנה לפיוט". לדעתו של החוקר, פסוק משיר השירים שימש בסיס לשיר אהבה נפלא שכתב גרנות בשם "ביום שמחת ליבי". גרנות השתתף בזמנו בחבורת "לקראת" וזכה למחמאה שנאמרה עליו כי מעטים הם המשוררים היכולים לספר בשירה את חוויות הקרב תוך מתיחת ביקורת על עצם המלחמה, ניהולה וגילויים לא מוסריים שפרצו בקרב חיילנו. השירים מתנגנים וברור מדוע משוררים וסופרים ידועים כמו חיים באר, חיים גורי, עזרא פליישר, מנחם ברינקר ומשה שמיר כינסו רבים מהם לאנתולוגיות שערכו. במצורף לספר יצא תקליטור (ניתן לצפות במצגות שלו במרשתת) בו ניתנים שירי גרנות בקולו ובכתב ידו המרהיב.

שיריו הבודדים של גרנות אינם מוכרים לבני הנער ולסטודנטים ואינם מצויים בספרי הלימוד. מורשת שירתו נותרה ללא שקיבלה את ההד הספרותי הראוי. אומנם האסופה "שקיעה רכה" חידשה כמה מהם אך עדיין לא נכתב עליהם מחקר רציני ושמו הושמט מלכסיקון הספרות הגדול האחרון של פרופ' יגאל שורץ מאוניברסיטת בן-גוריון. כמו דמותו שהיה בה רוך פנימי ויכולת הקשבה לזולת וליריב כך גם בשיריו בולטת המתינות, הניסיון לראות את האהבה, המשפחה, הקרב, העשייה והטבע כל הצדדים עד שלפעמים נושבת שם רוח פנתאיסטית. יש לתקן את המעוות ומהר.