סיפור האהבה הבלתי אפשרית בין הנער הצרפתי בן ה-12 לודוביק, (תום חגי המתוק, הכובש בתמימותו וגורם לכל אחד להזדהות עמו) לבין בת הרוזנת הפולניה, לילה, (אביגל הררי הכל-יכולה) חושף הודות למשחקה המודגש של הרוזנת (שירי גולן היפהפיה, הנשית והאצילית עד הגזמה, את ביטויים של הבדלי המעמדות ששררו בפולין, וגם בצרפת. אך לא רק. כל דווי החברה הגבוהה הפולנית וחסרונותיה נלעגים כאן בדמותו של הרוזן, האב (רון ביטרמן) השיכור, המהמר הכושל, שנסמך על יחסי עגבים של אשתו עם כל מיני מאהבים ותומכים על-מנת שיכסו את חובותיו. אך לעומת זאת דבר לא עומד בפני הרגש האמיתי הטהור שניצת בלב שני הצעירים. כל תהפוכות המלחמה, שהובילום למחוזות שלא חלמו עליהם, הזוועות שהם עברו - כולם לא יכלו לכלות את הרגש, שזכה להתממש לאחר שנים. אך אל דאגה. רגישותו של הבימאי לא מכבירה בזוועות. הכל מרומז במשפטים קצרים אך חודרים, כמו בעקרונות התיאטרון היווני הקלאסי. בחירתו של אחד מגדולי הסופרים הצרפתים ובכלל, רומן גארי, בנושא "עפיפונים", בהם עוסק דודו של גיבור המחזה לודוביק, ניר מנקי שמוכיח שגם תפקיד קטן אך דשן ניתן להחצין בו נוכחות - בחירתו זו היא סמבולית. כשם שמטרת מי שאוחז בעפיפון היא לגרום לו להתעופף לשמים, כך רוחם של כל אלה שסבלו תחת הכיבוש הנאצי - יהודים ונוצרים כאחד, כולם שאפו ליום החופש, וכדי לשרוד נאלצו לעשות דברים שבחיים רגילים לא היו עושים. וכאן תופס חלק כשרונו של הסופר המופלא, בעיבוד המצוין של עידו ריקלין, שמעלה בפני הצופים מצבים שאותם לא עברו מעולם; מצבים שנכפו על בני אנוש להיות שחוחים, ולהתנכר לעקרונות המוסר עד להתבהמות. בימויו של ריקלין מעניק לשחקני תיאטרון באר שבע הזדמנות לשנות את זהותם של הדמויות ולהפוך באחת למשהו שונה בתכלית. יסוד הגיוון המשחקי שבהצגה זו מעשיר את הסיפור המומחז, ומדהים את הצופה מסצינה לסצינה. כך שירי גולן נהדרת בגילום הרוזנת הפולניה עם המיבטא והשיח בפולנית מדויקת. כשבהמשך - היא נאלצת לדמות עצמה לאצילה הונגרית עם המיבטא ההונגרי הכבד, וכן לדבר מילים עסיסיות ביידיש בדמות יהודיה מזרח אירופית פשוטה, ולבסוף, להיות גם לבעלת בית בושת. הצבעוניות של כל הדמויות והביצוע המבריק שלהן, ניכרים בהמשך העלילה גם בדמויות הכה שונות של הרוזן השיכור ואח"כ הקצין הנאצי - אותם מגלם בכל הכוחניות המתבקשת רון ביטרמן. כך גם הילדה-הנערה היפהפה שהופכת לאשה צעירה במהלך מוראות המלחמה, לילה (אביגל הררי המדהימה, הזכורה מ"המחברת הגדולה" שלא תשכח) -מאבדת את תומתה ונאלצת למכור עצמה למרבה במחיר כדי לשרוד. אחד העוגנים שנשאר נאמן לדמותו - השף דופרה (מולי שולמן, שזוכה למחיאות כפיים סוערות בתום המונולוג מלא הרגש שלו), במשחק כנה, טבעי, ונוגע ללב. כמו גם ירון ברובינסקי הוא גיאורג פון טילה, הגרמני, שבחלק הראשון הוא הספונסר של הרוזנת, בידיעת בעלה, ובזכות מעמדו וקסמו הענק אותו הוא מרעיף על בתה בהמשך, גורם לה לקיים עמו קשר רומנטי גם כן, לאחר מות אמה. הם שחקנים משובחים ביותר שמשאירים חותמם על היצירה. מול הצביעות והעמדת הפנים של האצילים, בולטת הכנות והאמת של כל דמות מהעמך. שרון נאה הצעירה מקסימה בדמות המשרתת, ואח"כ כעובדת ב"מוסד של מאדאם ז'ולי", ומצליחה לבלוט גם אם תפקידה קצר בזמן במה, אך נוסך עוד צבע בתוצאה. מי שמרשים במיוחד ומשאיר חותם עז על הצופים, הוא אודי בן דוד כרופא, כ-ויקטור וכלקוח בבית הבושת. הוא שחקן שאי-אפשר לשכוח את הבעותיו ומשחקו המרשים. כך גם עלאא עדה המופיע כמשרת וכבנו של השף במסעדת 3 הכוכבים - עושה את תפקידו בצניעות והיטב. על במה סופר-יצירתית ורבת דמיון שעיצב איתן לוי בנושא העפיפונים, שמותירה מרחב פעולה רב לשחקנים, אך נוסכת אוירה מתאימה הודות לעיצוב תאורה משתנה (של במבי) עם המוזיקה שעיצב דורי פרנס, המתרגם הנודע, ועם התלבושות הכה מדויקות, ומתאימות לזמן ולמצב, אותן עיצבה סבטלנה ברגר המצוינת, והתנועה היפה שעיצבה טולה דמארי. כל זה יוצר מחזה מושלם מכל הבחינות, מרעיד את הלב, מרתק בכל דקה, וחושף צדדים שלא נודעו על המלחמה האיומה - כמו גם על תושבי הכפר שאמבון אליו נמלט רומן גארי עצמו בעת המלחמה, ובו החביאו תוך סיכון עצמם ומשפחתם תושביו הפרוטסטנטים יהודים רבים שניצלו הודות להקרבתם. להם מודה המחבר במילים האחרונות בסיפורו ובמחזה. שאפו לתיאטרון באר שבע, שהוא מהתיאטרונים האיכותיים שהיו לנו אי-פעם - לא מסחרי, לא מתחנף לטעם ההמון, אך עושה הכל בצורה מושכלת ובטוב טעם. ושאפו לכל צוות השחקנים והיוצרים. מומלץ בכל לב, בפרט לנוער שלא ידע את יוסף.