הגענו ילדים טובים ירושלים לבית הספר / היינו חוטי משי עדינים על קו התֵפר/ נפרמים ונקשרים בין ילדוּת לבגרוּת/ מחפשים בין כתלים ומעבדות את המהות והזֶהוּת.
הלְ-יָדה כבר אז נחשב למוּתג/ מי שהתקבל לשם בִּן רגע שוּדרג/
שוב ושוב הבהירו לנו המורים/ שעבור האוניברסיטה העברית - כאן זה קורס הצוֹערים.
מהר מאוד הבינונו, שאכן זו חממה לטיפוח עתודה אחֶרת/ סביבה לומדת שמאַתגֶרת ולרגע לא עוצֶרת...הציוּנים שהשׂגנו בקלות עד כיתה חֵית/ נשארו מאחור... ולא היה זמן להתלבט/ בכל שיעור הגענו רעבים לתגליות ולְעולם
חדש/ לימדו אותנו דרכי חשיבה, והקֶסם הזה פשוט כָּבש...
השנה הראשונה הייתה הקשָה מכל השנים/ ותוכנית הלימודים הייתה "רחוקה מפנינים"/ בבת אחת נזרקנו מן הספינה הבטוחה של בית הספר העממי/ למים הסוערים של תיכון - שהִציג רף לאומי/ ואולי בינלאומי/ רף גבוה של לימודים ושל הישׂגיות/ שיעורי מתימתיקה ופיזיקה בשׂיא התכליתיות./ זה היה ממש 'הלם תרבות' אך גם אוורסט וּפסגה/ שיעורי היסטוריה, גאוגרפיה, ומחשבת ישראל של חגיגה./ דרשו מאיתנו הסתגלות לרמה מדעית גבוהה/ובכלל, להתחיל לפתח עצמאות ותודעה/ להשתלב בסביבה חדשה, במבוך חברתי מהַמם/ ילדים שלא הכרנו, מורים שחיפשו בנו את הילד החושב והחולם...
לאט-לאט גילינו, שיש יתרון בבית ספר לְ-יָדָה/ כי החיים כאן תחרותיים כמו אולימפיאדה: / היינו כאו ספַּרטה שרוצה להקים אתוּנה עילית/ ההנהלה ביקשה לחנך דור של מעצבי דֶרך, ומיומנים בתרבּות כללית./ מצאנו מורים, שידעו להאיר לנו עולמות/ הציגו לנו תוכניות ואוּטופּיות ורקמו לנו חלומות.
כמורי דרך הציבו לנו סיכון מול סיכוי/ היו לנו אוּרים ותוּמים מחוֹללי שינוי./ המורה יעקב מאיר, המורה למחשבת ישראל ולפילוסופיה של העולם/ היה המורה הנערץ מכולם.
התרגלנו לראותו נשאר גם בהפסקות הגדולות/ עם התלמידים, מקשיב לשאלות/ נותן משוב בשׂיח אנושי שכולו נפלאות התבונה/ יודע לחזק כאשר צריך - ועושׂה הכול באהבה ובאמונה/ מורֶה שמחובר לעולם התלמידים, לרוח של הצעירים/ הלכנו שבי אחריו כמוקסמים וגם עיוורים/ ראינו אור פלאי שמכוון בעת סערה/ סמל של הוראת מופת, של מחשבה נאורה/ לְעולמים נותר בַּלב כּיחיד סגולה בתוך המון -/ ובית הספר לא היה עוד מחוז של שיממון.
היה שמוּאל הוּפּרט המורה לספרות בכיתה ט' / שידע להקסים אותנו בתמים ובאמת/ הוא הקסים אותנו באהבתו לביאליק והיה ממש מגדלור בסערה/ נצרנו בלב גם קלאסיקה וגם שירה צעירה../ אסתר תשבי הייתה המורה להבעה/ והקנתה לנו כלים של כתיבה תוך הנאה/ למדנו בבית הספר את הספרות העברית לדורותיה/ והמנהל ד"ר מאיר שפירא באולם הכינוסים היה חוצב דברים... ולהגיגיו עוד הלב מתגעגע...
בתנ"ך קצת הופתענו לגלות בשיעורים של שמעון בר אפרת גם שיטות מדעיות וחקר המקרא/ עדיין היינו שבויים בגישה המסורתית וברוח המָסוֹרה/ בהדרגה ניסינו בלבבות ליצור פיוס בין המסורת ועולם המדרשים/ לבין האבולוציה והקְוונטים החדשים.
במחזור שלנו זכינו אז למעמד ולתואַר/ היינו כתאומים כתבֵי נועַר של "מעריב לנוער"/ והעיקר: זכינו בכיתה י"א באליפות העולם בתנ"ך/ וברדיו אמרו, שהלְ-ידה הוא בית ספר משובח/ גברנו בתחרות על כל האולפְּנות והישיבות/ והלְ-ידה הפך למבזק במהדורת החדשות/ - היה מרגש לשמוע את קריין
קול ישראל, בשעה 7 בערב/ מביא את דבר מנהל בית הספר לתהילה ולתפארת/ כל העולם שמע ששַפּירא, גאה בשני תלמידיו שזכו בבכורה/ והלב כאן התרחב ששני התאומים שלו הגיעו לראש השַיירה/ כן, זכינו במקום הראשון - ממש על הבימה/ ושפירא המנהל בּישֵׂר חגיגית לכל האומה/ שהתאומים יזכו לכבוד/ "אני מכריז בזאת, שאני פוטר אותם משכר לימוד לעדוּת ולאוֹת/
והיום כשאנו חוגגים את כנס המחזורים/ אנו זוכרים הכול בגעגוע ובשירים/ וגם אם לפעמים בשעה חרֵדה/ זוכרים רגע משבּר או עננה כבֵדה/ אנו יודעים מה בית הספר תרם לנפשנו התַמה/ כַּמה בנה אותנו להיות אלֶה שיחד איתו - יָצקו נשמתה של אומה/ ועל כך נותר היום לשורר בחֶמדה/ לא שכחנו מה קיבלנו, לא שכחנו את המציאות ואת האגדה/ וזה הזמן לומר בקידה: תודה!
