יצא לי לראות ולשמוע הרצאה מרתקת, מלווה בסרט תיעודי על ילדי טהרן, כ-1,000 ילדים שנעקרו מבתיהם, רובם ללא הוריהם, מפולין, מרוסיה ועוד. הם נדדו במשך שלוש שנים וחצי, סובבו את כל אירופה, עברו לאסיה לטהרן ושם נשארו כשנתיים עד שהבריטים אישרו להם לעלות ארצה.
חלק מהילדים חלו בדרך ונפטרו, חלקם נותקו מהוריהם לתמיד וחלקם גילו את המשפחות כאשר הגיעו ארצה. הם קיבלו את השם ילדי טהרן משום שבמסגרת הסיבוב חנו בטהרן במשך כשנתיים ורצו כל הזמן להסתיר שמדובר ביהודים.
המסע הרצוף הזה שהיה מלווה ביסורים רבים ושינויי מקומות לאורך כל הדרך הוא סיפור הרואי של ילדים ומלווים מהסוכנות היהודית שהעלו אותם ארצה.
חלק מהמרקם אולם אחד הדברים ששמתי את ליבי אליהם הוא מה שמר עליהם כיהודים, ואלה הן התפילות שנאמרו לאורך כל הדרך, כאשר התאכסנו במנזרים או בבתי מחסה נוצריים שהסכימו לתת להם מחסה, ולאחר התפילות הנוצריות שנאמרו בתוקף המעמד, הם היו פורשים לחדריהם ואומרים את התפילות היהודיות, שחלקם ידע וחלקם למד במהלך המסע המפרך.
בסופו של יום הם הגיעו לארץ ישראל, שקיבלה אותם בזרועות פתוחות, והם הועברו לקיבוצים ומושבים בהם ספגו את אווירת הארץ והפכו לחלק מהמרקם שהלך ונעשה בין צברים לעולים חדשים. לימים חלקם נשאו בתפקידים רמים כמו האלופים יאנוש בן גל ו
חיים ארז, ואחרים נטמעו בעשיה אחרת. חיים ארז שעזב את מקום הולדתו בגיל 31/2 נעקר ממשפחתו ומצא את אמו בארץ בתקופה מאוחרת יותר.
התובנה המרכזית מכל המסע הזה היא שאנחנו בראש וראשונה יהודים. לאו-דווקא חרדים או דתיים, אולם עלינו ללמוד את התפילות הבסיסיות ולשנן אותן, מידי פעם בפעם לבקר בבית כנסת ולהצטרף לעדת המתפללים, ומעל הכל ללמוד את ההיסטוריה של עמנו לפני שלומדים את ההיסטוריה של רומא ויוון.
