המצב של חסר במחזאים רציניים קיים בתיאטרון העברי. להעלות קלאסיקות יווניות, או של שייכספיר, או קומדיות דל ארטה וחיקוייהן, או את מחזות גדולי המאה שעברה - אין בחזרה שוב ושוב עליהם כדי לספק את החוויה לצופי התיאטרון, המצפים למשהו חדש. ולנו יש קהל התאב לתיאטרון טוב. משום מה, הכותבים הישראלים אינם מפנים מבטם לעבר המקור הטוב ביותר להשראה לכתיבת מחזות, והוא התנ"ך ומחכים למחזאים. מצבור הטרגדיות, הדרמות, הדמויות הגדולות מהחיים - כל אלה רשומים בספר שהיה לרב המכר הגדול בכל הזמנים. מלבד משה שמיר וגלעד עברון לא היה מי שהבין את העובדה הפשוטה הזו. אך לא רק הכותבים הדירו את התנ"ך כמקור לרעיונות לכתיבה. גם מנהלי התיאטרונים, שכולם בעלי אותה אוריינטציה, לא נקיים מחטא זה. כאשר משה שמיר כתב לפני עשרות בשנים לפי הזמנת תיאטרון הבימה את מחזהו "יהודית", על גיבורת ישראל שהרגה את הולופרנש - המחזה נשאר במגירת הבימה, ולא עלה מעולם. כדאי רק להיזכר כמה גדולי האמנות ציירו נושא זה ויצירותיהן אלו הפכו לאבני דרך בתולדות האמנות.... נחזור לחאן. תיאטרון משובח עם להקת שחקנים קבועה ברובה, עם רקע זהה, מוכשרים ובעלי רקורד, עושה כמעשה אורי אבנרי כשהכותבת את "רחל המרחלת" שלו עזבה את "העולם הזה". אז, נדרשנו כל חברי המערכת, להביא כל אחד מדי שבוע סיפור רכילות. ולא סתם רכילות, אלא עם... במילה גסה שהניר לא סובל אותה. וכך המיקבץ גם נראה. ההצגה שמעלה כעת החאן הירושלמי "שיר ישן רחוק" אינה עוסקת בשירה. היא כולה עוסקת ב במתרחש מאחורי הקלעים של תיאטרון, ששואף ליצור משהו חדש, אותו אין לו: מחזה. כל שנותר לצופים, הוא להינות מתצרף של קטעים, שהקשר ביניהם רופף, אך כל אחד יכול היה להיות התחלה של מחזה, אך הוא נקטע בעודו באיבו. במהלך ההצגה, אנו יכולים להינות ממשחקם המעולה של אריה צ'רנר כ"אנטון" - בעלה בנפרד של עידית פשטן שעושה בביצוע קומי נפלא נידז'סית בלתי נלאית; וכן כאביה של דמות שמעלה אביגיל (נטלי אליעזרוב) כאן הוא מרשים ביותר, כפי שהוא מדגים בכל ההצגות של החאן; בהופעה מאוד יוצאת דופן של יואב הימן שמדמה שהוא כלב, ועוטה על עצמו תלבושת כלב, ומממש כיסופים שהיו נסתרים בו לחום ואהבה; את ניר רון כ"מרטין" הקשור רגשית לכל אחד מחברי הקבוצה (בתיאטרון-בתוך תיאטרון), במשחק המחצין תום ויושרה בלתי אמצעית עם רגש; את נטלי אליעזרוב המפגינה יכולת משחקית מלאת רגש רבגונית ביותר, את גיא גורביץ' כגיא, שנמאס לו לשחק תפקידים מסוג אחד בלבד המסתיים במוות, וכאן הוא זוכה להלחם ולהתלכלך כדבאי - שבן זוגו ואהובו הוא הרקדן יפה התואר אריאל (אריאל וולף); איתי שור כ"איתי" נוגע ללב בחשיפת מצוקתו - כולם דמויות המשלבות דמיון והזיה עם מציאות. רק נילי רוגל היפה כמלצרית, היא הדמות האחת שרגליה נטועות בקרקע המציאות, והיא המחברת בין כל חלקי הפאזל הריאליסטים וההזויים כאחד. הסצינה האחרונה בה היא רוקדת ומשתוללת על הבמה מהווה סיום גרנדיוזי ומרנין לקומדיה הלירית.

על הכוריאוגרפיה היפה הזו אחראית רננה רז הנפלאה. על הבימוי וכתיבת המחזה אחראי מנהל החאן מיקי גורביץ', על התלבושות המגוונות - יהודית אהרון, על התפאורה היפה סבטלנה ברגר, על המוזיקה דניאל סולומון ועל התאורה רוני כהן.

שחקני החאן עדיין מחכים למחבר שיעניק להם מחזה כראוי לערכם. ואולי מישהו ירים את הכפפה.