השופטת: מירב בן-ארי, בית משפט השלום בכפר סבא

המועד: יום שני, 26.9.16, שעה 09:15

הנושא: תיקים אזרחיים

תראו מה קורה כאשר מנסים לחסוך במקום הלא-נכון. בעלי מכבסה בכפר סבא, השוכר את השטח, החליט להשכיר חלק ממנו למספרה. השניים היו משוכנעים שזה עסק פשוט מאוד והחליטו לוותר על עורך דין. התוצאה: הם הסתבכו בתביעות הדדיות, כאשר בכלל לא בטוח שהראשון יכול היה להשכיר לשני, ומי יודע כיצד זה ייגמר. בינתיים הכובס והספר נמצאים באולמה של מירב בן-ארי בבקשות לצווים זמניים. "הפתרון לא יהיה בפסק דין שלי, אלא באיזה פתרון ביניים", מבהירה להם בן-ארי. עורך דינו של הספר (כן, עכשיו יש להם עורכי דין) מציג כמה וכמה תמונות, עד שבן-ארי נאלצת לקטוע אותו: "מספיק, מספיק!". השניים מדברים במהירות ונכנסים זה לדברי זה, ושוב היא צריכה להתערב: "לא! לא! אני לא יכולה לנהל ככה דיון משפטי. שב", היא פונה לבא-כוחו של הספר, "אני לא מוכנה. אם אדוני לא יכול להתאפק - ירשום. רוצה דף, עט?". כעת היא פונה לבא-כוחו של הכובס: "תן לי רגע. אני יוצאת מנקודת הנחה שכל מה שאדוני אומר הוא אמת. אדוני יודע שאני יושבת גם בתביעות לפינוי מושכר, ויתן לי קרדיט שאני יודעת איך לקרוא הסכם. אם הוא הפר הסכם - התרופה היא אצלי בתביעה לפינוי. התרופה היא לעולם לא ניתוק חשמל", שזה מה שעשה הלקוח שלו. "אנחנו מכירים את עקרונות תום הלב", ממשיכה בן-ארי, "ואם יתברר שבעסק ליד יש חשמל ואצלו אין - אז ללקוח של אדוני יש בעיה. לכן החוק קבע שהתביעות לפינוי מושכר יתבררו בתוך חודשיים-שלושה, ולכן הלקוח לא יכול לומר שנסחבים בזה שנים בבית המשפט. לכן אנחנו צריכים לראות מה אנחנו עושים".

"תצאו רגע מהגבולות של התיק"

בן-ארי תופסת את המושכות: "רגע, חברים, אני רוצה להתקדם. תצאו רגע מהגבולות של התיק הזה. תעשו לי טובה. כמה מוכשר שלא יהיה הלקוח של עו"ד יכין - לתת יותר ממה שיש לו [הזכות להשכיר], הוא לא יכול. זה למדנו בשנה א' משפטים. בואו ננסה להגיע למתווה שיפתור את הבעיות הזמניות. קודם כל, מי שרוצה להישאר - צריך לשלם. אתה נכנס לדברי", היא משתיקה את בא-כוחו של הספר. "הלקוח של אדוני נשאר ומתחייב לשלם. הלקוח של עו"ד יכין לא מפריע לו. יגיע המועד שיהיה פסק פינוי חלוט - הלקוח של אדוני מפנה, מבלי לגרוע מכל טענה שיש לו". בן-ארי מאפשרת לצדדים להתייחס ומנחה את הקלדנית לרשום: "מתנהל דיון לא-פורמלי שלא לפרוטוקול". הספר מתלונן שמאז יום רביעי שעבר אין לו חשמל, ובן-ארי מרגיעה אותו: "תכף יהיה לך". לכמה שניות כולם מדברים ביחד, אבל בן-ארי משתלטת במהירות: "אי-אפשר כולם ביחד. הפתרון כאן הוא מאוד פשוט ואנחנו עכשיו נכתוב אותו. רגע-רגע, אני לא יכולה לשמוע שניים. כמה שמוכשרת - לא יכולה שניים. למה להפריע?", היא פונה לבא-כוחו של הספר. "הרי נרשמה הצהרה מפי חברך שהיא טובה לך". רגע, יש עוד בעיה: תשלומי המים, שכידוע חיוניים למספרה. שוב הצדדים מדברים ושוב בן-ארי צריכה להעיר לעורך דינו של הספר: "אני לא יכולה לדבר! אני מדברת עם הלקוח של אדוני! אם אתה מרגיש שאתה תלוי באוויר - תסיימו עכשיו את ההסכם ובתוך חודש-חודשיים תמצא מקום אחר ולא תשלם על העבר. אם אתה מעדיף להישאר, תסיימו את ההתחשבנות אחר כך. אני קוראת את ההסכם ואומרת בזהירות שאני מעדיפה הסכמים יותר ברורים". חוזרים להתווכח על המים, ובן-ארי מסבירה שיש שתי אפשרויות: להתקין מונה או להגיע להסכמה על הסכום הקבוע שישלם הספר. הכובס מבקש 200 שקל לחודש, אבל הספר טוען שהוא מטפל בעיקר בכלות שכבר מגיעות חפופות ולכן לא משתמש בהרבה מים. כעת בן-ארי נאלצת להעיר גם לו וגם לעורך דינו: "לא להפריע, בבקשה. אני לא יכולה לעזור לכם כך. אני אגיד עוד פעם שאני לא יכולה לנהל כך דיון".

"אני לא משנה את החוק במדינה"

בן-ארי פונה לעורך דינו של הכובס: "כבר יצאתי מתוך הנחה שאתה צודק, כי לא כשופטת - לא נראה לי שיש מין הסכמה אמורפית שאדם יושב בלי לשלם. עוד לא נתקלתי בכזה דבר. אני חושבת שנעמיד את המים על 100 שקל לחודש, חשמל לפי מונה, תשלום לעבר יבוצע עד סוף השבוע, דמי שכירות לעבר גם כן ישולם עד סוף השבוע. אני לא מתערבת בהסכם בין הצדדים מעבר למה שנדרש, כי הצדדים השאירו עמום. יידע השוכר, וזה ייכתב, שאם הוא לא משלם - אתה יכול להגיש תביעה לפינוי מושכר. "אתה צריך תמיד להגיש תביעה; אני לא משנה את החוק במדינה. יש לי תביעות שתקופת השכירות הסתיימה לפני שלושה או שישה חודשים - ולא מנתקים חשמל ומים. אולי מישהו לא אוהב את זה; שיתקנו סוף-סוף את סעיף 16 לחוק המקרקעין. אני לא יכולה לשנות את החוק או את המאזן בין הצדדים". כעת הדיון עובר לשאלה האם יינתנו או לא יינתנו צ'קים מראש לכיסוי דמי השכירות. "אני חושבת שהלקוח של אדוני בבעיה", אומרת בן-ארי לעורך דינו של הכובס, "כאשר ייתכן שהוא השכיר דבר שלא היה יכול להשכיר, או שלפחות היה יכול להזהיר את השוכר". אחרי שהיא מסבירה את המצב המשפטי, ממשיכה בן-ארי לעניין תשלומיו של הספר: "החרב שמונחת למבקש על הצוואר [פינוי המספרה] היא כזאת, שאם סוגרים את כל הבנקים בישראל - הוא יחפור מתחת לאדמה כדי לשלם לך. הוא בכזה סיכון, שהוא יהיה חייב לשלם. ההערכה שזה [שלא ישלם] יקרה היא קלושה, כי הוא מוותר על עילה מצוינת של תביעה". בן-ארי מכתיבה את ההסכמות בין הצדדים תוך המשך ההתדיינות ביניהם, וכעת דנים תוך כמה זמן יפנה הספר את המספרה אם לא ישלם. "לא להפריע, אני חושבת מה לעשות עם הפינוי", אומרת בן-ארי לשני עורכי הדין. בא-כוחו של הספר אומר שמרשו יציית לכל פסק דין, ובא-כוחו של הכובס מגיב: "מה יש שם, כמה כסאות ומראות?". בן-ארי מגיבה מיד כיאות על נימת הזלזול: "עד כאן. לא, לא".

"אויש, היה לי את זה בראש"

בן-ארי ממשיכה להכתיב, אבל כעת ההפרעות עושות את שלהן: "אויש, היה לי את זה בראש", היא עוצרת וחושבת. הוויכוח על הפינוי מתחדש, בן-ארי מעלה הצעה ואומרת לעורכי הדין: "התחלתי את זה בשאלה ופניתי אליכם כמשפטנים, כקציני בית המשפט, כיצד אני יכולה להורות על פינויו של המבקש [הספר]". לבסוף מגיעים להסכמה גם בנקודה זו, אבל כעת הם מוצאים עילה חדשה לוויכוח: האם הכובס חונה מול המספרה כדי להפריע או שזה מקום החניה הרגיל שלו. "אני יודעת טוב מאוד להבדיל בין חניה לבין הפרעה", אומרת לו בן-ארי. "אל תגיעו לבית המשפט על זה. כאשר אני מקבלת תביעה, אני יודעת בערך תוך חמש דקות עם מישהו חנה בתום לב או חסם. אני זוכרת שהיה לי דיון שישבתי עשר דקות עם הצדדים על איפה ישימו פס לבן בחניה בין השכנים, איפה זה יגיע לכל אחד בחלק שלו. אם חונים בחניה מורשית עם רכב כזה גדול, שצריך להיות טוויגי - למי שמכיר אותו - כדי להיכנס לחניה, זה ברור. יש קומון סנס, שזה דבר שכולנו נולדים איתו; לא בשביל כל דבר צריך את בית המשפט. זה יש לשניכם, השתכנעתי שלשניכם יש קומון סנס". אחרי שהצדדים קוראים את המתווה, לבא-כוחו של הכובס יש הערות. התשלום יהיה ב-1 לכל חודש, "ואם זה יהיה שבת - תסתדרו שזה יהיה ב-2, או שגם בשביל זה תבואו אלי?", צוחקת בן-ארי. "בשבת עושים כל מיני דברים - נחים, מטיילים - לא מתחשבנים". אבל גם לזה צריך להתייחס והיא מכניסה להחלטה: "יום העסקים הראשון בכל חודש". לספר הכי דחוף שיחברו לו את החשמל. בן-ארי: "יהיה לך חשמל היום". הספר: "הוא אמר שצריך להזמין חשמלאי". בן-ארי: "אז החשמלאי יבוא היום וגם אני פה". עכשיו דנים על שאלת אגרת השילוטף שמשום מה בא-כוחו של הכובס נזכר בה ברגע האחרון. "זהו? גמרנו", מסכמת בן-ארי אחרי כמעט שעתיים של דיון.

השורה התחתונה: הדיון יצא מכל פרופורציה, כאשר יש לזכור שמדובר רק בסעדים זמניים. בן-ארי הצליחה להביא את הצדדים להסכמות בצורה נאה ושלווה, אם כי הייתה יכולה וצריכה ללחוץ עליהם יותר כדי שלא יתבזבז כל כך הרבה זמן שיפוטי על הליך שכזה.

יעילות: 7

מזג שיפוטי: 9