בכל שנה מתאבדים בעולם כמיליון בני-אדם, כאשר מתוכם קרוב ל-100,000 הינם צעירים. בישראל, המספרים מעידים על כ-550 אנשים המתאבדים מדי שנה, מתוכם 100 לערך הינם בני נוער.
על כל מקרה התאבדות שמומש, ישנם כ-10 ניסיונות שלא הסתיימו במוות, שתוצאותיהם חמורות ברמות שונות. בקרב החוקרים רווחת הדעה, כי המספרים אף גבוהים יותר, בשל סיבות הגורמות להימנעות מחשיפת התאבדות במשפחה - ההתכנסות אחרי ההלם שנגרם מההתאבדות; הכאב האיום הנגרם כתוצאה מהאקט הפאטאלי, החשש של בני המשפחה מסטיגמה ומדימוי שלילי וכן, ההנחה הרווחת כי הדיבור על הנושא יכול להגביר את התופעה.
בהתחשב בממדיה הקשים של התופעה, לא ניתן לדבר כמובן על הכחדתה, אך ניתן לעשות מאמצים בניסיון להגביר את המיומנות של אנשי המקצוע בזיהוי, בהעמקת השיח בנושא ובצמצום, ככל הניתן, של מספר ההתאבדויות בשנה. בנוסף, השיח הפתוח יכול לעודד אותנו, 'קהילת בני-האדם', להיות קהילה המודעת יותר לתופעה, על ממדיה הממשיים ועל צורותיה המגוונות ואולי כזו המעזה יותר, בעת הצורך, להיות מסוגלת לתת מענה כלשהו לאדם האובדני שנמצא סמוך לנו. קהילה המעזה לדבר גם על מוות, אובדנות, חרדת מוות ומשאלות מוות, שכן מסתבר שהדיבור המצומצם על נושאים אלו, איננו תואם את התרחשותן סביבנו.
הסיבות לבחירתו של אדם 'לקחת את חייו בידיו' הינן רבות ומגוונות מאוד, מה שמייצר קושי רב בזיהוי ובמניעה. ישנם מספר קבוצות של גורמים שניתן לסמן כגורמים המובילים לאובדנות, בהם: מצב נפשי/מחלות נפשיות, גורמים ביולוגיים, חוויה נפשית קשה- יאוש, חוסר תקווה, בושה, אשמה, תכונות אישיות ומבנה אישיות ותהליכים נפשיים של הרס עצמי ארוכי טווח. עם זאת, ממחקרים עולה כי מחשבות אובדניות לא בהכרח מנבאות סיכון.
אחד הגורמים הקריטיים ככל הנראה בתופעת ההתאבדות נוגעת לכאב שנובע מאובדן של דמות חשובה או אלמנט משמעותי אחר בחיים, כאשר הפנטזיה היא כי המוות יאפשר מפגש מיטיב עם דמות זו. בנוסף, אובדנות הינה אקט תוקפני של האדם המופנה כלפי עצמו במטרה להפסיק את הכאב הבלתי נסבל, כאשר לעיתים ישנם מקרי אובדנות שנועדו להפנות תוקפנות כלפי סביבתו של האדם.
מכל אלו נובע, כי על-מנת להפחית אובדנות ולהגביר את המשיכה לחיים על-פני המשיכה למוות, ישנם אנשים הזקוקים לטיפול רגשי מתאים שבו יוכלו לבטא את 'מחשבות הקצה' הקשות שלהם ומכאוביהם הנפשיים (כעס, שנאה, בדידות תהומית, כאב בלתי נסבל), לעבד את האובדנים שחוו, פרידות בטרם עת שחוו ואת משאלות המוות שאלמנטים אלו מלבים בתוכם ויוכלו ללמוד כי דחף זה נוטה להשתנות כל הזמן; כי המגע הרגשי עם אזורים מודחקים אלו, יכול להפחיתו וכי הרבה מהרגשות הללו אינם זרים לאנשים האחרים שהם באים במגע עמם.
השנה יצא ספר בנושא 'התאבדויות בקרב בני נוער בישראל', בעריכת ד"ר
יוסי לוי בלז, הסוקר את המאפיינים הייחודיים לאוכלוסייה זו. ד"ר לוי בלז מציין, כי סימני האזהרה שיש לשים לב אליהם על-מנת לאתר אובדנות הינם: דיבור על הרצון למות, חוויית כאב נפשי בלתי נסבל ודיכאון; הרגשת נטל על הסביבה הקרובה, שתייה מופרזת של אלכוהול או צריכת סמים מוגזמת, עלייה בחרדה ובחוסר שקט, נסיגה מקשרים, התבודדות ואי רצון לדבר עם אנשים קרובים, שינויים חריפים במצב הרוח, שינויים קצוניים בהתנהגות, שינוי בדפוסי שינה או אכילה, אובדן אנרגיה כללי וירידה ביכולת התפקוד, דברי סיכום או פרידה, מסירת חפצים משמעותיים לאנשים קרובים, לקיחת סיכונים מיותרים, כמו: פזיזות, אימפולסיביות או חוסר שליטה, איבוד עניין בתחביבים, בעבודה, בבית-ספר וכדומה.
חשוב לציין, כי במסגרת תשומת הלב לאוכלוסיית המתבגרים, פועלת במערכת החינוך תוכנית של 'שומרי סף', המספקת הכשרה לצוותים בבית-הספר לאיתור ולשיח עם בני-הנוער האובדניים. במסגרת זו, מתקיימות בבית-הספר סדנאות המאפשרות חיבור רגשי לנושא האובדנות והיא מעמידה לרשות צוותי בית-הספר את האפשרות לקשר רציף עם רכזים ומדריכים מטעם 'היחידה למצבי לחץ וחרום', למטרת תמיכה וסיוע שוטף סביב אירועים אובדניים בבית-הספר.
בכל שנה מצטרפים אלפי אנשים למעגל השכול של קרובי משפחה שיקיריהם התאבדו. מזה שנים שפועלת בארץ עמותה בשם 'בשביל החיים', המושתתת על אנשי מקצוע ומתנדבים, ברובם בעצמם בני משפחה שכולים, המספקים תמיכה וליווי קבוצתי בעיקרו לבני המשפחה. עמותה זו מארגנת מדי שנה את 'צעדת בשביל החיים', כ'שופר' לאובדנות בארץ. כמו-כן, לאחרונה הוקמה לראשונה על-ידי המדינה (בשיתוף משרד הבריאות ומשרד הרווחה) עמותת 'מיתרים', שמטרתה גם כן לתת מענה למשפחות השכולות שיקיריהן התאבדו.
אדם אובדני הוא אדם במצוקה גדולה וזקוק לטיפול. במקרה וזיהינו אדם בעל כוונות אובדניות, חשוב לעודדו כמובן לפנות לעזרה. במידה והאדם לא יכול לפנות בעצמו לטיפול, יש לסייע לו להגיע למסגרת טיפולית ראשונית (רופא משפחה, מרפאה לבריאות הנפש, מיון בית-חולים), שם יוצע לו טיפול מתאים ובמידה של התנגדות לטיפול ניתן לפנות לפסיכיאטר מחוזי. במערכת הבריאות ישנה התייחסות רצינית מאוד ושימת לב תדירה למטופלים הנמצאים בסיכון אובדני או משתפים במחשבות על מוות.
באזור הצפון, מטופלים אובדניים מופנים, בהתאם להתרשמות הקלינית ממצבם למיון בית-החולים על-מנת להיכנס למערכת האשפוזית או מופנים לטיפול מיידי בקהילה, במרפאות לבריאות הנפש, המסונפות לבית-החולים מזור בעכו (בנהריה, כרמיאל ועכו), שם הם זוכים לקבל את הטיפול הרב מקצועי המתאים. התערבויות אלו נועדו למנוע את האקט האובדני והן יכולות לעכב את בחירתו, לעיתים קרובות בחירה אימפולסיבית של אדם למות. זהו איננו מענה לתחושות קשות שנמצאות בתוך נפשו של אדם או למאבק שבתוכו בין כוחות החיים וכוחות המוות. לשם כך, נדרש טיפול מעמיק על-ידי איש מקצוע.
על-מנת למנוע התאבדות של אדם, יש להעצים את האוכלוסייה המטפלת באנשים אובדניים, לתת בידה כלים טובים וממוקדים בזיהוי ובמניעה עצמה. יש לזכור כי אובדנות, שמשמעה לקיחת חייו של אדם בידי עצמו, הינה אלמנט מפחיד ומאיים למגע. לא רק אנשים רגילים נמנעים ממנו, גם אנשי מקצוע. כדי לקרב אותם לכך, יש לקיים, כאמור, הרבה פורומים ובמות לשיח פתוח וכנה, המספק מגע עם החומרים הקשים, לצד התקווה מהמסר שניתן במידה מסוימת להשפיע.
מעבר לטיפול מקצועי, בניית קהילה אנושית שבה השיח לא מדגיש רק הצלחות, הישגים ורווח, אלא גם נותן מקום לביטוי של אלמנטים כאלו תוכל לספק יותר לגיטימציה לאנשים בעלי דחפי מוות לשתף ולחפש הדהוד מזדהה או תומך בקרב אחרים; להצליח להאמין שהם אינם 'החריגים' היחידים שחשים כך; לחוש פחות בודדים בסבלם ולהצליח ביתר קלות להגיע לטיפול מתאים.
עבור המטפלים, הטיפול באדם אובדני מצריך את היכולת של המטפל 'להישיר מבט' פנימה אל מחשבות המוות שלו עצמו ואולי אף על המחשבות האובדניות שלו עצמו ולהסכים להיות במגע ובשיח עם אזורים אלו ועם שאלות על מהות קיומנו, טעם החיים ושאלות של בחירה אל מול האימננטיות והוודאות שבמוות שבסוף דרכו של כל אחד מאיתנו.
אני סבורה כי הסכמה זו, בהתחשב בהגעתו של אדם אובדני לטיפול, יכולה לסייע לנו בטיפול באדם זה והזמנתו למצוא חלופה טובה יותר להחלטתו לא להתקיים, שכן אחוז גבוה מאוד של הניסיונות קורים בקרב אנשים הרוצים למות, אך למעשה משתוקקים לעזרה כדי שיוכלו להמשיך ולחיות.
