מה אנו יודעים על קרואטיה ועל הקרואטים? שהארץ יפהפייה מדהימה, ומהווה אטרקציית נופש לתיירים. שהתושבים אירופים בהליכותיהם, וגורמים לישראלים לחוש פראים ופרימיטיביים לידם, וכן - שהבחורות כולן יפות והבחורים תמירים וגבוהים - ומכאן הצלחתם בעולם ככדורסלנים.
אבל תיאטרון? מי שיער שיש להם תיאטרון כה משובח, שרק
נעם סמל וחריצותו ללא גבול להביא לתושבי ישראל תיאטרון מהמשובח ביותר שיש, רק הודות לו הומחשה עובדה זו לפנינו?
אנו, בקליפת הביצה שעוטפת אותנו, בטוחים שתוכניות הריאליטי הם שיא התרבות, ואלה שהגיעו לשם במקרה כדי להופיע - הופכים בהמשך לסלבריטאים לאומיים, ועליהם נסבו כל מדורי הרכילות. זאת - לעומת כול אוהבי התיאטרון שסוגדים לתיאטרון האנגלי והאמריקני המשובחים, כי לחלק מאתנו יש ידע בשפה המקנה לנו אפשרות ליהנות תיאטרון משובח בכל ביקור בלונדון ובניו-יורק. לעומת זאת - מי שצופה כאן בישראל, בסרטים או סדרות טורקיות למשל, או רוסיות במיוחד - נדהם למראה רמת המשחק האקדמי המשובח שהודות לו ניתן ליהנות מהם. חבל רק, שקברניטי הטלוויזיה הישראלית לא טורחים לדאוג לתרגום לעברית לחלק גדול מתוכניות אלו, וכך נמנע מהישראלים לצפות בהם ולהתעשר בחוויות.
המחזה "שלושה חורפים" בכללותו מעולה. הסיפור על המצוקות שהעם הקרואטי עבר במהלך שלושת הדורות האחרונים ממש קורע לב. אך אליה וקוץ בה - משום הטקסט הרב עליו נשענת ההצגה תוך משחק כה משובח, שכולו בקרואטית, כשהטקסט מוגש במהירות ובאינטנסיביות - קשה להספיק לקרוא הן את תרגום הטקסט שמעל הבמה, ובה בעת גם להתרשם עמוקות ממשחק השחקנים. וזה חבל. היה מאוד מומלץ, שמישהו בארץ ירים את הכפפה, יתרגם את המחזה לעברית, ויעלה אותו כאן, לטובת כל הקהל הישראלי, כי יש בו המון להשכיל. מההפקה שהגיעה לכאן, על כל התפאורה העשירה והחכמה של שישה סטים על במה אחת, מבלי לבזבז זמן על החלפת תפאורות, וכך אפשר להתרשם שזהו מחזה בעל ערכים אנושים עמוקים, שאין מי שלא יזדהה עימם. כדאי רק תוך כדי העיבוד לעברית, לקצר מעט באורך ההצגה, גם אם כל משפט בה הוא פנינה. אולי זה יקל על הצופים את הצפייה. אין הכוונה לעבור משלוש שעות כולל הפסקה - לשעה וחצי, אבל בכל זאת, לא צריך להתענות מאורך הצגה כנהוג בקלאסיקה של פעם.
הודות לבימוי של
איביצה בוליאן העובר מתקופה לתקופה בשניות, עם צוות שונה בכל פעם (אין כמו פה, כדי לחסוך לתיאטרון כנהוג במחוזותינו) שחקנים הממלאים שלושה או ארבעה תפקידים. הצופה מקבל תמונה עזת ביטוי על החיים בארץ אירופית שסבלה את מוראות הכיבוש הנאצי, מלבד משתפי הפעולה הידועים לשימצה; את רודנות טיטו שבנוסף לקומוניזם הפילה על יוגוסלביה כולה שלטון עריצות שכמותו ידועים רק בודדים ידועים לשימצה בהיסטוריה. על מלחמת סרביה-קוסובו-וכל יתר חלקי יוגוסלביה טרם התפרקותה לא הורחב במחזה. אך די לצופים במה שהוא חושף מתוך הסיפורים האישיים. במיקרו, לא במקרו.
תענוג לחזות בשחקנים כה עשירי ביטוי אך כה מעודנים ותרבותיים במידה שרואים אצלנו במשורה. היה ראוי ששחקנים ישראלים יצפו בהצגה כה משובחת זו, וחבל שהיא כבר לא כאן. רק פעמיים עלתה ההצגה בתיאטרון הקאמרי, מהסיבה כי במסגרת הפסטיבל הבינלאומי, שנעם סמל כה טרח להביא לכאן לקראת סיום תקופת ניהולו את התיאטרון, כל יום תעלינה הצגות אחרות וכמה מהן במקביל בכל אולמות הקאמרי. והרשימה של הפסטיבל מאוד מרשימה ומעוררת תיאבון. לרוץ לראות מה שיותר.
