מילדות התעניינתי בחיות, כלומר במידת האנושיות של בעלי החיים, כמו גם במידת החייתיות של בני האנוש. ניתן להדגים זאת באמצעות שאלה ששאלתי את אמי בהיותי בן שנתיים: "האם אבא יודע לדבר בשפת החיות"? "אני לא חושבת", גמגמה אימא, "אבל נדמה לי שהחיות מבינות את שפתו ומרגישות שהוא אוהב אותן".
סקרנות זו עברה בירושה מדורות קודמים. בבית אבי "גרו" כלב, דגים, תוכים וארנבות (לא כולם בבת אחת!), והייתה לי ההזדמנות להיווכח שההתעניינות בחיות נמשכה לדורות הבאים; בני בן השנתיים סייר איתנו בגן החיות התל אביבי. כל חיה, מג'ירפות ומטה, הוציאה מפיו קריאות התפעלות. אולם כשעברנו ליד כלוב הקופים השתחרר בננו מידינו וניגש קרוב, תפס את דלת הכלוב ואמר: "כנס, כנס".
מיד עם סיום הדוקטורט הוסבר לי שכדאי לנצל את שנת ההשתלמות לשם תרגום, תיקון ושיפוץ של מאמרים וספרים, וכן שיש חשיבות גדולה לאיכות האוניברסיטה המארחת. איכות המתבטאת במקום גבוה ברשימת המכללות האמריקניות. מסקר מהיר שערכתי התברר לי שכל המרצים הירושלמים השתלמו לפחות שנה באחת מהמכללות האמריקניות המובילות (הרווארד, קולומביה, NYU, כמו גם ברקלי ו-UCLA). היתרון בהשתלמות באוניברסיטה מצטיינת בארצות הברית הוא הנוכחות של מדעני השורה הראשונה. במילים אחרות, לשאוב מים ישר מן המעיין ולא מן הבאר.
אחד ממוריי הירושלמים נתן ללבטיי כיסוי: "הייה זנב לאריות ולא ראש לשועלים", וכן "הדרך הנכונה להגיע למצוינות היא לשפוך מים על-ידי המצוינים".
תורת הציפיות במלאת חצי שנה לשהותי בהרווארד, ניסיתי למלא אחר עצותיו של מורי הירושלמי. פגשתי שם כמה מגדולי הדור, כולם היו אדיבים ומסבירי פנים, אולם, לא הרגשתי בנכונות לשתף אותי במחקריהם. הביקוש להדרכותיהם היה גדול מן ההיצע והרבה יותר ארוך משעות הקבלה. עד היום בו פגשתי את רוברט רוזנטל, פסיכולוג צעיר ומצליח שהתפרסם בעיקר בזכות פיתוח תיאורטי ואמפירי של תורת הציפיות, שאפשר אולי להבינה כהיפוך של הפתגם:
"When I'll see it, I will believe it". כלומר,
"When I'll believe it, I will see it"
טעויות ראייה ואינטרפרטציה מעסיקות את המחקר הפסיכולוגי מקדמת דנא, אולם נפקותם לפסיכולוגיה גברה מאוד עקב התפתחות מחקרי המוח.
רוזנטל חיבר את הספר "Pygmalion in the Classroom". הדיסציפלינה בה כלול המחקר היא 'הסוציולוגיה של החינוך', ולכן הוא לא הופיע ברשימות הקריאה בירושלים. אך אני עיינתי בו והוקסמתי, והנה אני עומד בפני דלתו של המחבר המפורסם. סיפרתי לו שאני מכיר את ספרו היטב ויש לי כמה שאלות מתודולוגיות. הוא אמר: "על כל שאלה שאוכל לענות עליה - אשמח, ואם לא אוכל - אשמח עוד יותר שתיקנת לי טעות".
בסוף הפגישה סיפר שהוא יהודי-גרמני שהיגר לאמריקה ב-1937 (לא היה צורך לשאול על נסיבות ההגירה), וסיים את לימודי הדוקטורט שלו בפסיכולוגיה כבר בגיל 23. בו במקום הזמין את חנה ואותי לארוחת ערב בביתו.
ערוך לתפארת נסענו לביתו של רוזנטל וחנינו ליד בקתה בסגנון כפרי. התקבלנו בחום ידידותי כפי שהיה מקובל באותן שנים ביהדות אמריקה כלפי ישראלים. כשישבנו לשולחן ערוך לתפארת שאלתי את המארח כיצד הוא מסביר את שיטת ה- double blind (סמיות כפולה). תשובתו הייתה שאם תהליכי המחקר יהיו גלויים, לא נוכל להבחין בין ממצא לבין ממצא לכאורה.
שיטה זו נתקבלה לראשונה במדעי הרפואה. עצם העובדה שנבדק מסוים נמצא בקבוצת ניסוי עלולה לעודד אותו, ואילו החשש שמפטמים אותו באשליות שאין כל אפשרות שיתגשמו, גורמת לו לתחושת ייאוש המקטינה את סיכוייו להירפא. במקרה זה נאמר שהפלסבו הניב תוצאות שאינן פחות יעילות מאלה של טיפול תרופתי.
כדי לבסס מסקנות עובדתיות בעזרת מחקר קליני, דרושה הפרדה מוחלטת בין נבדקים וחוקרים. מספיק שנחקר מסוגל להבין את המסר שזולג אליו מן החוקר בשביל לחשוף אותו לפסימיות או לאופטימיות ולכוון את התנהגותו בהתאם. מנגנון זה של קומוניקציה עקיפה בין נבדק וחוקר עלול להוות צינור להעברת המסר, גם כאשר הן החוקרים והן הנבדקים אינם מודעים לכך.
האגדה האורבאנית על הנס החכם מדגימה זאת יפה...
הנס "החכם" היה סוס מאולף היטב. כאשר הראו לו גלויה שעליה רשום תרגיל, למשל 4+5=? הוא הגיב על-ידי רקיעה בפרסתו תשע פעמים. מה שעורר חשד היה שהסוס החכם פתר כל תרגיל ולו הקשה ביותר באותה המהירות. הייתכן שהחכם בעל הפרסות חושב ומבין במתמטיקה? ניסו להשיב על שאלה זו על-ידי ניתוק הקשר בין ידיעת התשובה הנכונה לבין הנבדק (הסוס). התברר שהסוס לא הצליח לפתור אפילו תרגילים פשוטים ביותר, ללא נוכחותו של אדם שידע את התשובה הנכונה. מסתבר, שהתשובה הנכונה הועברה אליו על-ידי סימן קל ביותר שניתן לו לאחר הרקיעה "הנכונה.
ילד שמאלי במחקרו "Pygmalion in the Classroom" הצליח רוזנטל לנתק לחלוטין את הקשר בין נבדקים וחוקרים, וזאת באמצעות "סמיות כפולה". לחלק מהתלמידים (הנבדקים) הוצמדו ציונים אותנטיים שנקבעו במבחנים קודמים ולחלק הוצמדו ציונים פיקטיביים שנבחרו באופן אקראי. התברר שהציון הפיקטיבי ניבא את ההצלחה במבחן המסכם לא פחות טוב מאשר הציון האותנטי.
בהמשך השיחה סיפר כל אחד מהמסובים על עבודתו המחקרית ועל פרסומיו האחרונים. השערה מסוימת שניסחה אשתו גרמה להרמת גבות של בעלה שאמר: "I would not have thought that such a well-bread person like yourself would read a publication like that".
קפצתי מיד - "And I wouldn't have thought that a well-read person like yourself will breed a publication like that".
בעלת הבית הצביעה עליי וקבעה "אתה היית ילד שמאלי. בבית הספר הכריחו אותך לכתוב ביד ימין". ארבעתנו היינו המומים מחילופי דברים אלה שנמשכו בסופו של דבר 10 שניות. "נכון", אמרתי, "אבל איך את יודעת?" אז קיבלנו משני מארחינו הרצאה תשתיתית על מחקרי המוח שהיו אז בחיתוליהם. "כנראה שאצלך, כך סיכמו, שתי אונות המוח מאומנות היטב. בדרך כלל הן משלימות זו את זו, לפעמים גם רבות ביניהן. תהנה ותיזהר".
להדגשתו של רוזנטל את משמעות הציפיות במחקר, הייתה השפעה ניכרת על כל תחומי המחקר במדעי האדם.
