פרופ'
משה גיל: "זו הייתה ארץ ששלטו בה מוסלמים, אבל לא ארץ מוסלמית".
קיימת הסכמה רחבה בין החוקרים שלא הייתה התיישבות ערבית משמעותית בארץ בתקופת הכיבוש הערבי (640 - 1099). החוקרים מסכימים שהשבטים העדיפו חיי נוודות. ערב הכיבוש הצלבני ב-1099 הערבים היו מרוכזים בשני ריכוזים עיקריים:בהר הנגב והערבה ובצפון השומרון. כמו-כן, היו מובלעות באזור טבריה, רמלה והר חברון. בערי החוף ובערי פנים הארץ היוו הערבים מיעוט, והאוכלוסייה הייתה מעורבת. לאורך כל התקופה הערבית- מוסלמית הנוצרים היו הקבוצה הגדולה ביותר לצד מיעוט יהודי, ערבי ושומרוני.
מיכאל אסף דן במחלוקת לגבי גודל האוכלוסייה הערבית- מוסלמית. הדיון נסב על מספר גורמים שקבעו את גודל האוכלוסייה: התאסלמות של האוכלוסייה, הגירה ערבית וריבוי טבעי. לגבי היקף ההגירה לארץ הביא אסף מחקר של הנרי לאמאנס, מזרחן בעל שם, שעל פיו לא היוותה הארץ גורם המעודד הגירה בשל המלחמות הבלתי פוסקות, הפנימיות והחיצוניות, שהביאו לאבידות רציניות בנפש והפכו אזורים שלמים לשממה. גם המגיפות והרעב לא עודדו הגירה. אסף גם הביא חילוקי דעות בין חוקרים לגבי היקף הריבוי הטבעי הערבי בארץ. על-פי דעתו של א. קרמר היה ריבוי טבעי גבוה בשל תופעת ריבוי הנשים. אבל, לדעת לאמאנס המגיפות, הרעב, המלחמות הפנימיות והחיצוניות והתנאים הסניטריים הגרועים קיזזו את הילודה.
לדעת מיכאל אסף המקורות הערביים השתדלו לטשטש את מציאותם של נוצרים ויהודים בארץ ולהגזים בהיקף ההתיישבות הערבית. הגיאוגרף הערבי אל מוקאדאסי דיווח במאה ה- 10 על מציאות שומרונים ונוצרים לא-ערבים. אסף היה בדעה שהיה רוב נוצרי לאורך המאות ה-7 - 8, אם כי רוב זה החל להתכווץ בתקופה העבאסית והפאטימית. עד סוף התקופה הערבית השתקעו בארץ, נוסף על ערבים גם טורקים, ברברים מצפון אפריקה ומצרים, שהיו מוסלמים.
מחקריו של משה שרון מראים שבתקופה הערבית לא היה שינוי מהותי בהרכב האוכלוסייה. היו, בעיקר, חדירות של בדווים למטרות כיבוש לשם שוד וביזה של האוכלוסייה, אבל לא התיישבות בקנה מידה משמעותי. התהליך היה הפוך: הארץ הלכה וננטשה ע"י יושביה. אזורים שלמים נשמו בשל המלחמות והפשיטות של הבדווים .
משה גיל מסכים עם משה שרון שאין ראיות שהכיבוש הערבי והמוסלמי הביא עמו שינוי מהותי בהרכב האוכלוסייה. מעיון בספרי הגאוגרפים הערבים, קבע גיל, ניתן ללמוד שכפרי הארץ היו מאוכלסים במידה רבה ביושביהם הקודמים, הלא-מוסלמים. הערבים שחיו בארץ לא היו עובדי אדמה אלא אנשי צבא, ובעלי אדמות שהופקעו. אומנם הייתה חדירה של שבטים, אבל לא התיישבות מוסלמית על הקרקע. "זו הייתה ארץ ששלטו בה מוסלמים, אבל לא ארץ מוסלמית". גיל קבע ש"השבטים שמרו על אורח חייהם ולא התקשרו לחקלאות." הם היו אנשי צבא שהכנסתם הייתה מאזורים חקלאיים. "רוב האדמה נשאר בידי התושבים, ועליהם הוטלו מיסים. אוכלוסייה זו הייתה מורכבת בתקופת הכיבוש מנוצרים ויהודים". גיל הדגיש שהעובדה שהגאוגרפים הערבים שתקו לגבי השאלה אם היה רוב מוסלמי בארץ מעידה שזה לא היה המצב. לו היה רוב מוסלמי הם לא היו נמנעים מלציינו בסיפוק. גיל הביא עדות של מוחמד בן עבדאללה אלמעאפרי מסביליה שביקר בארץ ב-1095 ודיווח שהנוצרים הם הרוב.
חיים זאב הירשברג הסכים שבהתחלה העדיפו הערבים להתגורר במחנות, אך בהדרגה הם החלו לעבור להתיישבות קבע. הם קנו או החרימו קרקעות והתיישבו בכפרים ובערים.
לתזה שלא היה שינוי משמעותי בהרכב האוכלוסייה בתקופת שלטון בית אומייה יש חיזוק ע"י המחקר הארכיאולוגי של יורם צפריר ואחרים.
לסיכום, קיימת הסכמה רחבה בין החוקרים שלא הייתה התיישבות ערבית משמעותית בארץ בתקופת הכיבוש הערבי. החוקרים מסכימים שהשבטים העדיפו חיי נוודות. ערב הכיבוש הצלבני ב-1099 הערבים היו מרוכזים בשני ריכוזים עיקריים:בהר הנגב והערבה ובצפון השומרון. כמו-כן, היו מובלעות באזור טבריה, רמלה והר חברון. בערי החוף ובערי פנים הארץ היוו הערבים מיעוט, והאוכלוסייה הייתה מעורבת.
