שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב,
ירדנה סרוסי, אסרה בצורה פסולה ובלתי תקינה לפרסם את שמו של עו"ד, נגדו נתנה החלטה חריפה במיוחד.
בפני סרוסי נדון ערעור מס שהגישה חברת דייגי נמל תל אביב, על שומות במיליוני שקלים שהוציא לה פקיד שומה ת"א 1. בא-כוחה של החברה לא התייצב לדיון בערעורה, ופקיד השומה ביקש למחוק בשל כך את הערעור. עורך הדין טען, כי סבר בטעות שהדיון בוטל, אך סרוסי קובעת שהוא לא דיבר אמת:
"הסברו של בא-כוח המערערת כי טעה לחשוב שמועד ההוכחות שנקבע ליום 26.10.16 בוטל - אין לו על מה לסמוך, ומוטב היה לו חסך מבית המשפט הסבר תמוה זה... אני דוחה, בשתי ידיים, את הסברו של ב"כ המערערת וקובעת כי אי-ההתייצבות מקורה בהתעלמות מדעת מההליך המשפטי ומהמועדים שנקבעו לו".
סרוסי מדגישה: "מסקנה זו אינה נסמכת רק על אי-התייצבותם של המערערת ובא-כוחה להליך ההוכחות ולהסבר המפוקפק שהוצג לכך, אלא גם על התנהלותם בשלבים הקודמים של ההליך". בין היתר היא מציינת, כי הגשת נימוקי הערעור נדחתה פעם אחר פעם, ולבסוף הם הוגשו באיחור; חוות דעת המומחה שביקשה החברה להגיש - לא הוגשה במועד למרות שעורך הדין קיבל ארכות של למעלה משנה.
עלה ללקוחותיו 50,000 שקל
סרוסי מסכמת: "נוכח כל הדברים האמורים מצטיירת תמונה כוללת המעידה על האופן בו מתייחסים המערערת ובא-כוחה להליך השיפוטי ולסדרי הדין וגם היא עמדה לנגד עיני בעת פסיקת ההוצאות. מערכת המשפט, העמוסה לעייפה, אינה יכולה להרשות לעצמה להשלים עם התנהגות המסכלת את האפשרות לקיים הליך משפטי תקין ויעיל ועליה לנקוט צעדים הרתעתיים למניעתה". התנהגותו של עורך הדין עלתה למרשיו בתשלום הוצאות של 25,000 שקל לפקיד השומה ואותו סכום לטובת אוצר המדינה.
עורך הדין מיהר לפרסם לאסור לפרסם את ההחלטה, ואכן פרסומה עוכב בחודש - מ-7.11.16 עד 8.12.16. אלא שגם כאשר פורסמה ההחלטה, החליטה סרוסי - בצעד כנראה חסר תקדים - לאסור לפרסם את שמו של עורך הדין. מדובר בהחלטה תמוהה גם במישור הנקודתי, שכן הביקורת הקשה של סרוסי עליו היא-היא המהווה את הבסיס לאיסור הפרסום - כמו גם את החשיבות הציבורית של פרסום ההחלטה.
מעבר לכך שפומביות הדיון היא עקרון יסוד חוקתי, הקבוע בחוק יסוד השפיטה, ומעבר לכך שבית המשפט העליון שב והדגיש את חשיבותה, הרי שהחלטתה של סרוסי אינה נשענת על-אף אחת מעילות איסור הפרסום המנויות בחוק. כל העילות מדברות על פגיעה בצדדים המתדיינים או באינטרסים ציבוריים חיוניים, ולא על פגיעה בעורך דין שבית המשפט מצא שלא דיבר אמת ואשר בצורה שיטתית פוגע ביעילות ההליך.
זאת ועוד: לפני חמישה חודשים קבע בית המשפט העליון, כי יש לפרסם את שמותיהם של נישומים שערעור המס שלהם נדחה, וכי עקרון פומביות הדיון גובר על טענותיהם לפרטיות ולגילוי סודות מסחריים. דומה, שמכוח קל וחומר אין מקום להטיל חיסיון על שמו של עורך דין המייצג נישומים, ולנצל את העובדה שערעורי מס נדונים בדלתיים סגורות - במטרה לשמור על הנישומים, ולא על באי-כוחם.
החובה הציבורית של התקשורת
פרסום שמו של עורך דין שפעל בצורה פסולה שכזאת, הוא גם חלק מחובתה הציבורית של התקשורת ומתן שירות למי שמחפשים עורך דין כדי לדעת במי לבחור וממי להתרחק. בדיון הנוסף בעניין סרן ר' קבע נשיא בית המשפט העליון דאז,
אשר גרוניס - ומדובר בהלכה שאושרה בידי הרכב של תשעה שופטים - כי לעיתונות יש חובה לפרסם מידע בעל עניין ציבורי, חובה המעניקה לה הגנה נרחבת מתביעות לשון הרע:
"חשיבותה של העיתונות אינה מתמצה במתן ביטוי לדעות שונות. אחד מתפקידיה העיקריים הוא דיווח על אירועים, עובדות ותהליכים המתרחשים בחברה. יש לזכור כי הבאת מידע לרשות הרבים אינה מסתכמת בהכרח בדיווח פסיבי על אירועים. אחת הפונקציות החשובות של כלי התקשורת השונים היא חשיפתם של אירועים ועובדות שאינם גלויים לעיני כל ואשר מצריכים לעיתים עבודת תחקיר... לטעמי אין די בהבאת המידע לידי הרשויות, ולרוב ראוי כי המידע יובא גם לידיעת הציבור, על-מנת שיוכל לגבש עמדה ביחס אליו ולכלכל את צעדיו בהתאם".
החלטתה של סרוסי התקבלה, כמו כל איסורי הפרסום, בלא נוכחות העיתונות שאף לא ידעה עליה. מדובר בפגיעה בחופש העיסוק של התקשורת ובחופש הביטוי, כאשר אלו נעשים בלי שמי שנפגע ממנה במישרין - העיתונות - מוזמנת להביע את דעתה לפני מתן ההחלטה. בכך חורגת החלטתה של סרוסי (שוב: כמו החלטות דומות) מכללי בסיסיים של הגינות שיפוטית ומהפסיקה העקבית, לפיה לא ניתן לתת סעדים בלא לקבל את תגובתו של מי שעשוי להיות מושפע מהם.
בשורה התחתונה, מדובר בעוד החלטה בלתי חוקית על איסור פרסום, שהיא חמורה במיוחד הן משום שניתנה בידי שופטת מחוזית, והן משום שהיא מעניקה הגנת-יתר לעורך דין שאותה שופטת עצמה מצאה שהתנהלותו הייתה בלתי מקצועית ואף חסרת יושר.