מאיר בץ - "מר נגב"

מאיר בץ נולד בשנת 1917 ברוסיה וגדל בכפר קטן, סמוך למוסקבה. בץ עלה עם הוריו בשנת 1929 ובדרכו ארצה, על סיפון האוניה, חגג את בר המצווה. בשנת 1932 כאשר המשפחה חייה בירושלים, למד בץ ברחביה. הוא התקבל "להגנה" ושירת שם עם יגאל ידין צבי ספקטור ועבדו בן-יהודה. בשנת 1939 החל ללמוד הנדסה בטכניון. בשנת 1941 על-פי הוראת יצחק שדה, הקים את "הפלוגה הירושלמית" ובשנת 1942 נועד עם מנהיג הכורדים בראזני, בניסיון לתאם תגובה חריפה כנגד מרד ראשיד עלי. בץ השתתף בפלוגות המיוחדות של אורד צ'ארלס וינגייט ("הידיד"), והיה בין מייסדי הפלמ"ח וממדריכיו הראשיים. כושר הסברתו ויכולותיו הפכוהו למדריך בקורס מ"כים הראשון בפלמ"ח בקריית ענבים. כישרונו כמהנדס בא לידי ביטוי בעת שהשתתף בהכנת "תוכנית מצדה" על הכרמל במקרה של פלישה גרמנית-נאצית לארץ ישראל. בשנת 1946 מונה להקים את קיבוץ קדמה במסגרת 11 הנקודות ולפקד על המקום. בשנים 1947-1948 היה מפקד ההגנה בימין משה, ובעת מבצע "יבוס" היה החמ"ל של הכוחות בביתו הפרטי. בשנת 1949 הועלה לדרגת סגן אלוף כקצין הנדסה ראשי של פקוד דרום. בץ השתקע בראשית שנות החמישים בבאר שבע ורעייתו שרה בץ הייתה לדמות מובילה בתחום החינוך והוראת העברית. שרה בץ אף הקימה את בית הספר המקיף הראשון בארץ - מקיף א'. בין 1952 - 1967 היה למהנדס הראשי בחבל הנגב. בשנת 1957 יצא לשליחות ליפן ולמזרח הרחוק מטעם ההסתדרות הציונית. בשנת 1965 היה בביקור לימודים בארה"ב במגמה ללמוד את שיטות כריית המנהרות התת-קרקעיות להובלת מים. באותה שנה קיבל תאר מאוניברסיטת פיניקס, אריזונה. בשנים 1953 - 1956 שימש כסגן ראש העיר ללא שכר ובמבצע סיני היה קצין הנדסה בכיר. לאחר מכן היה למתכננן בכיר במשרד הפנים וסייע בהכנת תוכנית אב ומתאר למחוז דרום, תוכנית את"א (אתר תעשיה ארצי), והשקיע זמן ומאמץ בתוכנית להובלת מי ים-התיכון לים- המלח. בץ אף נטל על עצמו תפקידים נוספים: ב-1959 - מונה כחבר במועצה העליונה להנדסה ואדריכלות מטעם משרד העבודה; בשנים 1959 - 1969 נבחר כיו"ר אגודת האינג'ינרים בסניף באר-שבע; בשנת 1976, נבחר מחדש למועצה הטכנית העליונה להנדסה ואדריכלות. בתקופת מלחמת ששת הימים היה בין מקורבי י' רבין ובתקופת מלחמת יום-הכיפורים יצא במסגרת מילואים לסייע לקציני התרבות במעוזים ובגדודים ונתן הרצאות בתחום המדע הפופולרי.

בשנת 1976 כתב מאיר בץ (כמנהל לשכת התכנון המחוזית של משרד הפנים ומתכנן מחוז דרום) יחד עם שמואל כהן ( כעוזר ראשי למתכנן מחוז הדרום במשרד הפנים) מאמר בן 30 עמודים הכולל מפות ותרשימים ובו השקפת עולמו המפורטת על שני הנושאים החשובים ביותר מבחינתו: פיתוח הנגב (ובמיוחד באר-שבע) "וכריית תעלת הימים" בין ים התיכון לים המלח. המאמר פורסם בכמה כתבי עת מקצועיים שמשרד הפנים היה קשור עימהם וגם בספר באר-שבע, בעריכת א' שמואלי וי' גרדוס, חלק ב' עמ' 691 והלאה. לא נוכל להביא בפניכם את המאמר המפורט, הארוך והמנוסח להפליא אלא נזכיר כמה וכמה ראשי פרקים המעידים על נושאי הפיתוח בהם דן: הנחות יסוד ומגמות בתכנון הנגב; הנגב כגשר יבשתי; הנגב כרזרבה הקרקעית הגדולה; תוכניות לטווח קצר וארוך; מפה מפורטת של תוכנית אב לנגב 2000; השלמת צירי פיתוח לאורך ולרוחב; חיפוש אחר כוח אדם לביצוע פעולות הפיתוח; עיור ממוקד ושיפור הנגישות; שיפור איכות החיים ואיכות הסביבה; הכנת צירי תנועה ופיתוח לקראת שלום אפשרי באזור; באר-שבע מטרופולין; דימונה; ירוחם, מצפה רמון, ואילת; יישובי קבע לבדואים מקורות מים, אוצרות טבע ואנרגיה, מוביל מלוח היא התעלה הבין ימית, תעשיה, ביטחון, שדה תעופה, שמירת טבע ונופש ותיירות. למאמר צורפו 56 הערות שוליים מלומדות המפנות את הקורא למקורות מהם שאב בץ את רעיונותיו. ביחס לבדואים - בץ העריך את אוכלוסיית הבדואים בשנת היעד (2000) בסדר גודל 100 אלף נפש ושהמגזר כולו יתגורר בעיירות מותאמות למסורת הבדואית (לא כפי ששגו המתכננים בעת הקמת העיר הבדואית הראשונה תל-שבע) והוא המליץ לאפשר לכל משפחה ליד התשתית העירונית הרגילה גם סגנון חיים כפרי, כולל חלקת אדמה למרעה ולגידולים חד שנתיים. באר שבע לדעתו, תהייה בשנת היעד עיר מטרופולינית בת רבע מיליון תושבים ובה יקומו כל האלמנטים החייבים להיות כלולים בעיר מעין זו בנגב.

ביום השלושים למותו של בץ רואיין ח"כ יגאל אלון ברדיו באחת מתוכניות הלילה בגלי צה"ל. מהראיון עלה כי בץ ואלון היו בנערותם חניכיו של יצחק שדה. הקשר בין השניים התהדק בעיקר כאשר אלון כמפקד חזית הדרום במלחמה, מינה את בץ כמהנדס צבאי של החזית. הצעותיו לפתרונות טכניים לקרבות שתכנן אלון נחשבו לא פעם "בלתי הגיוניים" אך בסופו של דבר התבצעו ונתנו תשובה סבירה במקום ובשטח האמור. בדצמבר 1948 ערב מבצע "חורב", ניתנה פקודה לחטיבת השריון שבפיקוד שדה לחצות את הדיונות ולכבוש את ניצנה (אז עוג'ה אל חפיר) מן האגף הבלתי צפוי בהפתעה. רוב המהנדסים והקצינים הטכניים סברו שאין רכב משוריין (כולל 4 X 4) המסוגל לחצות חולות אלו מלבד בץ שטען כי אפשר, הביא פתרונות באזור ואדי אביעד ואפשר לטור השריון לכבוש את ניצנה מהעורף, מקום שהמצרים לא ציפו לתוקפים. אלון ראה בבץ "מר נגב" אדם מקצוען לבבי וחברי. אלון התבקש כיו"ר ועדה מיוחדת להכריע בין שתי אופציות תעלה מים התיכון באזור הצפון או כפי הצעת בץ, תעלה דרומית החוצה את הנגב לים-המלח. הח"כ הוקסם מתוכנית בץ אך קבע כי נדרשים עדיין מחקרים נוספים. אלון היה בעד "חלק מהצעת בץ" כלומר, תמך בהקמת אגמים מלאכותיים בנגב על-מנת למקם לידם תחנות כוח גרעיניות אשר נזקקות לכמויות רבות של מים לצורך קירור. עוד סבר אלון כי הצעת בץ לדייג סביב האגמים, תיירות ותעשיות שונות סבירה בהחלט. אם תכרה התעלה בדרום הסכים אלון, יש לקרוא לה "תעלת בץ".

במשרד הפנים מנו תוך הדגשת דמיונו הפורה ורעיונותיו המקוריים את התוכניות הגדולות שהבשילו "במוחו הקודח" של בץ: תעלת הימים מים-תיכון לים-המלח; ניצול מעיינות מים תת-קרקעיים בנגב; תוכנית לשדה תעופה בינלאומי שני בנגב; אזור תעשיה ארצי; והחשובה: תוכנית המתאר של מחוז דרום (תמ"מ) אשר הכנתה נמשכה שנים רבות. באשר לתעלת הימים האמורה להפיק מזרימת מימי ים התיכון לים המלח אנרגיה אלקטרו-הידראולית, הרחיק בץ לכת והופיע יחד עם כמה מומחים בפני ועדת הכנסת. על-אף שרעיונו נשמע תחילה לח"כים כדמיוני - לא איבד בץ תיקווה. הוא יחד עם פרופ' איתן הוכמן ואחרים הציעו להקים סביב לאגמים המלאכותיים אתרי ריפוי לתיירים בים המלח; גידול חקלאות ימית, הקמת בריכות סולאריות לניצול אנרגית השמש ועוד. ביולי 1976 אמר בץ: אני רואה במוביל המלוח בדרום ובאתגרים שהוא מציב בפנינו, את גולת הכותרת של התכנון הפיסי לעתיד. מוביל מלוח זה, עד כמה שהדבר ייראה מוזר, הינו עורק החיים המרכזי לתעשיה וחקלאות בנגב, ולמשק האנרגיה בארץ כולה". חניכו מהפלמ"ח פרופ' עזרא זהר, חיזק את הערכתו של בץ שאין להרבות בהקמת יישובים חקלאיים בערבה כל עוד לא תיפתר שאלת המחסור במים היכולה להיפתר באמצעות התפלת מי הים. משיכתו לנגב באה לדי ביטוי כבר ביומנו מגיל 17 בו כתב על סיור חבורתו בעין-גדי בשנת 1934. הוא פנה ליגאל ידין (סוקניק) ומנחם אוסישקין המבטיחים לו כי אם תמצא קבוצת התיישבות מתאימה, המוסדות ירכשו את קרקעות עין גדי. הרעיון נשכח ובץ פנה לאפיקי הביטחון. בץ קיבל בהתלהבות את מחקריו של אריה איסר שקבעו כי בעומקי הנגב מצוי אקוויפר גדול בתוככי האבן הנובית. הוא הפליג בדמיונו ותאר הזרמת מיליוני קוב מים ממאגר תת-קרקעי זה לטובת התיישבות בנגב.

סגן ראש הממשלה דאז יגאל ידין אמר כי תקופת חברותו "בהצופים" והסיורים לעין גדי ולמדבר, חישלו את אופיו והפכו את הנגב למשאת נפשו. בץ היה המדריך שהכניס את "הכידון" לשימוש ב"הגנה" אשר בעקבותיו התפתח "הקפ"פ" (קרב פנים אל פנים). לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים עלה בץ לירושלים ומחה נמרצות בפני ידין כי משום מה, כל פרטי החזון לגבי הנגב (כריית התעלה, המסילה הדרומית, אגמי המים) נמחקו ואין להם זכר בהסכם השלום עם המצרים. ידין הבטיח ללמוד שוב את הנושא ובץ שב לנגב כאשר רק "הבטחה" בכיסו. כדי לסכם במילה אחת את אישיותו הרב גונית אמר ידין כי בץ היה "בן אדם", ואין לך מחמאה גדולה מזו. בשנים 1937 - 1940, בשיאו של המאבק כנגד הספר הלבן, היה בץ מראשוני וממארגני השביתות והמחאות ולימד את בני הנער להשתמש בשעת הצורך "בנבוט". לבץ הייתה משיכה מיוחד לקיבוץ "חצרים" (אחד מיישובי 11 הנקודות שקבעו את גורל הנגב) שהשתית חייו על חקלאות ותעשיה - כפי חזונו שלו. יתר על כן, בץ היה שותף להתנגדותם של חברי חצרים להקמת בסיסי צבא חדשים בנגב העלולים לפגוע בערכי הטבע הייחודים בנגב.

בשנת 1950 קיבל בץ מינוי של מנהל המחלקה הטכנית של הסוכנות היהודית. בניגוד לעובדים בכירים אחרים שעלו ביום ה' צפונה, בץ קבע ביתו בנגב וזה שינה כליל את השקפתו ורוח מסירותו להתיישבות. הם ידעו לספר על "ניסיונו" לאגור מים בשדה בוקר בבור גדול שנכשל כשלון חרוץ אך זכה לכינוי "ביר-בץ". הממונה על מחוז הדרום יצחק ורדימון סיפר כי בץ קיבל תחילה תפקיד של "מנהל לשכת התכנון" אך מהר מאוד במרצו הרב הפך זאת "למתכנן המחוז" ואז החל בהפצת רעיונותיו המפתיעים והמדהימים. בץ התאהב בבאר שבע וניסה להשפיע על חבריו להתגורר בה, כך היה גם עם משה זילברמן, לעתיד ראש העיר ומי שכיהן עם בץ בוועדה לבנין ערים. בץ שכנעו להשתקע לאחר שערך לו סיור במבני התרבות וההשכלה שיקומו בעתיד בעיר (אוניברסיטה, קונסרבטוריון ועוד). בפעילותו במפלגת העבודה בעיר בעת היותו סגן ראש העיר ובקשריו עם ההסתדרות (הוא היה חבר מרכז מפלגת העבודה) הפך בץ "למוסד" כאשר כל מי שנפגע או נקלע לצרה היה פונה אליו לסיוע.

לפני שנבחן מה הוגשם מחזונו נזכיר למעיין כי בץ היה בעל עין אמן רגישה ונהג לצלם ובעיקר לצייר את הנוף בו היה מצוי לרגל עבודתו וראש לכל - את נוף הנגב. בארכיון טוביהו נמצאות כ - 300 תמונות בשחור לבן ובצבע הניתן לצפות בהם דרך המחשב ולראות את מגוון פעילותו ואת אין ספור האישים שפגש לאורך חייו מרמי המעלה ועד לפשוטי העובדים. באחת התמונות צולמה האנדרטה שהציב בץ בעת שהסתיימה סלילת כביש הערבה ועליה נחקק: " 'מבצע ערבה', דרך זו נסללה ע"י קצין הנדסה אזורי, חיל ההנדסה, אפריל 1958". עוד ניתן לראות תיק רישומים מעשה ידי בץ של נופי הארץ בשחור לבן ובצבע. בשנת 2004 הציגה משפחתו תערוכה עשירת מבע מציוריו בגני תקווה. ובאשר לחלומותיו הגדולים של בץ לגבי באר-שבע: היום אנחנו נמצאים כ-16 שנה לאחר שנת היעד. באר שבע צועדת בטוחות לקראת היותה מרכזו של המטרופולין הרביעי בישראל. אומנם מספר האוכלוסייה בעיר נמוך בהרבה ממה שצפתה "התוכנית הפיסית" אך האלמנטים המאפיינים עיר מטרופולינית קמו והיו לעובדה: בית חולים מודרני, אוניברסיטה בת 20 אלף סטודנטים, תחנת רכבת מהירה, מרכזי מסחר ענקיים, קריית סייבר לאומית חדישה, מחנות מודיעין עבור הצבא, ועוד. חרף זאת, העיר חסרה עדיין את שדה התעופה הבינלאומי הקרוב (נבטים) וכן מרכזי פיננסים ותקשורת המשתלבים במגמות הגלובליות. לגבי הבדואים ושאלת יישובם עדיין לא נפתרה הבעיה ובהיבטים מסוימים אף החריף הניגוד בין יהודים לבדואים שעלול להוביל לפיצוץ. ערי הקבע נבנו וחלקן אף מתפקד היטב אבל חרף זאת, לא נמצאה הנוסחה שתוביל ללא אלימות את יישובי הפזורה לפשרה סופית על שטח הקרקע לו הם זכאים והבעלות בה. הקמת יישובי קבע עבור הפזורה מתמוססת ומסקנות הוועדות שמונו מטעם הממשלה כמו למשל ועדת השופט גולדברג, תוכנית פראוור ותוכנית בני בגין, לא יושמו. על-אף כל זאת, אין ספק שהוא היה ראוי לתאר "מר נגב" שכה רבים כינו אותו כך.

בץ מ', "תוכנית המתאר למחוז הדרום", בתוך בעיות בפיתוח הנגב, באר שבע 19768. בץ מ', "תכנון פיסי בנגב לקראת שנת 2000", בתוך ארץ הנגב, אדם ומידבר, ירושלים תשל"ט. בראון ואחרים, (עורכים), מאיר בץ, האיש פועלו וחזון תוכניותיו, באר שבע 1981. פורת ח', מספר מדבר למטרופולין, תוכניות האב והמתאר לפיתוח הנגב, 1952 - 2002, ירושלים 2009. תיקי בץ, ארכיון ע"ש טוביהו, אוניברסיטת בן-גוריון, מס. 0829. תוכנית מתאר מחוזית, תמ"מ 4.