התיאטרון העברי, שהוקם ב-1996 בידי זוג השחקנים גדי צדקה ופנינה ברט, מהווה קרן אור על הבימה העברית. גדי, בן לעדה השומרונית, שקיבל חינוך ציוני מאמו המורה בחולון, יודע לבחור עבור התיאטרון העברי יחד עם שותפתו ורעיתו פנינה ברט, מחזות הנטועים בהיסטוריה העברית על גיבוריה, וכן מחזות ממיטב הקלאסיקה העולמית, ובקיצור - יחד הם יצרו תיאטרון משובח שאינו מתמסחר כאחרים, ביניהם גם תיאטרונים רפרטואריים. עבורי הם התגלו לראשונה בהצגה זו - "יהודי טוב", (שחבל שהחמצתי את מבחר הצגותיהם) והייתה זו בבחינת הארה עבורי. ראשית - סיפורו של הנרי יגלום, התסריטאי והמחזאי היהודי-אמריקני המבוסס על מה שאירע לאביו בשנות השלושים בפולניה - הוא סיפור מדהים. הוא פורש לפני הצופים בכמה סצינות אינטימיות, לא בעלילה כוללת המונים, אלא בסיפור אישי לכאורה צנוע, כיצד השנאה ליהודים כה טבועה בדמם של הפולנים, מזה אלף שנים ועד היום. מה שמעניק לנו הבנה, מדוע כמה שנים לאחר מכן, בזמן הכיבוש הנאצי - התנדבו הפולנים ברוב התלהבותם לבצע את רוב הסגרת והשמדת היהודים שנואי נפשם, כדי "לטהר את אירופה מהשרצים". אל קרון רכבת שמור ומעוצב להפליא, בו יושבים כומר פולני, אישה פולניה שחקנית בעברה, ואחות ראשית בבית חולים, מוזמן להצטרף אליהם על-ידי הכומר אדם בעל מראה אצילי ומכובד, שהמתין בחוץ כמו שאר ההמונים שצבאו על קרונות הרכבת. האיש, סמיון ספיר, משוחח עם המזמינים, וזוכה לאהדתם, מלבד זו של האחות יפת התואר. בשיחות ביניהם לאורך הנסיעה הארוכה מרוסיה אל וורשה, מסתבר שכלל הפולנים הנוצרים, רואים ביהודים את מקור כל הצרות של האירופים. האחות אף ממחישה את שנאתה אליהם באומרה: אני יכולה להריח יהודי מקילומטר. אמירה זו ננעצת כחץ בלבו של סמיון, והוא מחליט ללמדה לקח, ע"י פלירטוט ויצירת רומן ביניהם - עד כדי כך, שהיא נענית להצעתו לעצור ולרדת בדרך בעיירת הנופש הנודעת זאקופנה, ולבלות יומיים יחדיו. החיזור שלו נעשה בצורה כה מעודנת, מתוחכמת ומחמיאה, שהאישה הצעירה שנשארה בתומתה עד אז, אינה יכולה להשאר אדישה, ונסחפת עמו לרומן. בהגיעם למלון בזאקופנה, הם פוגשים בחברתה של האחות מהימים שהיא שימשה כמנהלת שם. ואז, נפתח הפצע בליבו של סמיון, כשהוא מחליט לפוצץ את הבלון, ולחשוף את הגילוי המכאיב, כסיבה להתנהגותו. גדי צדקה, שביים את המחזה יחד עם אשתו פנינה ברט, מדהים במשחקו הנדיר באיכויותיו, שאצילות כזו על הבמה וקלאסה כזו ראינו רק אצל איגור מירקורבנוב, שחקן תיאטרון גשר, שחבל שאולץ להפסיק את הופעותיו כאן, וחזר לרוסיה מכורתו. הקצב המופלא, המעניק שהות בדיבור בין חלק אחד למשנהו של המשפט, מה שמעניק הדגשה לסופו - בקצב, בתנועה המושלמת וחיתוך הדיבור הכה רהוט של כולם, עליו עבדה פנינה ברט עם השחקנים, הם חלק חשוב בהצלחת המחזה על הבמה העברית, לאחר הצלחתו ברחבי ארה"ב (שם ראה אותו גדי, ולכן החליט להעלותו כאן). גדי, שנקטף טרם סיימו את אחד המחזורים המעולים של "בית צבי" כדי לשחק את רומיאו באנסמבל הקאמרי - הוא גם מחזאי ובימאי שמיעט להופיע כשחקן. אך הופעתו הפעם ב"יהודי טוב" גורמת להבין שזכות גדולה לנו כצופים לראות הופעה כה משובחת על הבמה, וראוי שנשוב ונצפה בו עליה בתפקידים רבים נוספים. טניה מחלינובסקי הצעירה, בוגרת "ניסן נתיב", הספיקה מאז כבר לשחק בכמה הצגות ביניהן "בובצ'קה" בצוותא ועוד. כאן היא כובשת את הלב ביופיה, בעדינותה, ובתרבות משחקה הכה רבגוני. היא ממחישה מדוע כה קל היה לסמיון להתאהב בה באמת, ובכל זאת לפתוח את הבועה שבערה בליבו מאז המקרה הטראגי של אמו, (שקרה במציאות לאבי המחזאי באירופה). יופיה הדרמטי של האישה שחורת השיער שנחרט בלב ובזכרון, מזכיר את זה של חנה רובינא ובהמשך - את הלנה ירלובה, בת דמותה של רובינא, כסמל ליופי הנשי היהודי-הרוסי. אולג רודובילסקיככומר הפולני, עושה תפקיד מבריק ומשכנע, בהדגימו מהו כומר, מהי הצביעות של הנוצרים הפולנים, בהתפוגג האלגנטיות והצניעות שלו כשהוא פורש את משנתו האנטישמית, כסמל לכל שאר הפולנים, אז והיום. גם הוא כובש את הלב במשחקו וזוכה באמפטיה של צופים. דינה בליי הוותיקה, מאושיות התיאטרון הישראלי, עושה את תפקידה עם המון חן וקריצות המעלות חיוך למראה הפולניה, שמשחקת אותה כחלק מהמילייה הפולני, אך לבסוף מתגלה גם זהותה-שלה. דבי יבלונקה כאחות בית החולים בזאקופנה, מתוקה וחביבה, שהמחזאי מעניק לה כמה רפליקות משעשעות שגורמות לקצר את תהליך ההתאהבות תוך דירבון חברתה לגשת לעניין ולא לוותר על החוויה. על במה המעוצבת להפליא בידי גדול מעצבי הבמה הישראלים - סשה לישיאנסקי, שמעצם היותו גם מהנדס, אמון על בנית קונסטרוקצית חכמות, והן הופכות קרון רכבת מפואר למלון ועוד. עיצוב התפאורה בסגנון ארט-דקו מחבר את המתרחש על הבמה לאותה תקופה מסוגננת ודקורטיבית. התאורה היא של זיו וולושין המחונן, התלבושות התקופתית המוקפדות של גלינה אילן, והעריכה המוסיקלית המעולה של דור אבנת שומרת על הקצב בחברה בין הסצינות המתחלפות בעת עיצוב התפאורה המהיר, וכמו בכל יצירת אמנות משובחת - גורמת להתמשכות ללא נתק של היצירה. התרגום המשובח של המחזה נעשה בידי בנימין יגנגורף, ועיבוד המחזה של גדי צדקה גרם שבעטיו הוא כה כובש את הקהל שנסחף למחוא כפיים בסערה לאחר כל סצינה. הצגה מלאת תובנה, דרמה, מרתקת, שראוי שתעלה לא רק בפני מבוגרים אלא ובמיוחד, בפני צעירים ונוער, שחפים מכל ידע מה בעצם עמד בשורשי השואה שהתרחשה שנים אחרי סיפור ההצגה, אך כאן הם מבינים מדוע ולמה. הם לעולם לא יהיו יותר תמים וסלחנים כלפי שונאי ומשמידי עמם. ויתכן שההצגה תחזק את הערכתם העצמית, ותקשיח את גוום, שילמדו להכיר בערך היותם יהודים, לא רעים ובזויים כפי שהגויים נהגו לראותם ולהתייחס אליהם. ציונות אמיתית כפי שרק שחקן כמו גדי צדקה השומרוני יכול להוכיח, עד כמה היהדות מושרשת עמוק בתוך ההיסטוריה, וטבעה את חותמה גם על יושבי השומרון שהובאו אליו בפקודת מלך אשור לאחר חילופי האוכלוסין והגירוש של עשרת השבטים, ומאז - שמרו את התורה והיו נאמנים לה עד היום. חוויה מאלפת ומרגשת במיוחד ברמתה. הצגה שכל אחד חייב לעצמו לחוותה - וניתן לכל תושבי ישראל לראותה - כי התיאטרון העברי מעלה את הצגותיו בכל אולמות התיאטרון והיכלות התרבות ברחבי הארץ.