הם אומנם אינם אשמים אף לרגע במה שעוללו הסבים שלהם - אך ליבם בכל זאת שותת דם ועמוס ברגשות של אשמה כבדה. הדברים אמורים בקבוצה נכבדה מצאצאיהם של מי שהיו בעברם פושעי-מלחמה נאציים, שהגיעו בימים אלה לארץ למסע-כפרות, שבו הם מבקשים סליחה ומחילה מאותם ניצולי-שואה החיים כאן עימנו עדיין.
על אף היותם גרמנים מלידה, הנמנים כמובן עם הדת הנוצרית - הם אינם מסתירים את הסולידריות העמוקה שלהם עם תושבי מדינת ישראל בכלל, ועם ניצולי השואה בפרט. העברית שבפיהם היא ממש רהוטה, ואותה הם הקפידו ללמוד בגרמניה, כאות-הזדהות עם המדינה היהודית, במסגרת מסע-כפרה מאולתר.
עקב מוצאם הפרובלמטי כל כך, הם רואים חובה לעצמם לשמור על פרופיל נמוך ביותר בכל הליכותיהם. אחרי ככלות הכל הם עדיין אפופים בבושה על מה שעוללו בשעתם זקניהם. אלא שעם זאת הם משתדלים לעשות את כל שניתן כדי לכפר על פשעי העבר, ולתרום בתוך כך את מה שהם רואים כתרומתם הצנועה למען הניצולים.
דרך-חיים למפגשיהם עם ניצולי השואה כאן בארץ הם מתייחסים כאל לחם-חוקם. מסתבר שמפגשים מעין אלה כבר נערכו ביוזמתם לא אחת בעבר, ולדבריהם הם מתעתדים להמשיך בהם גם להבא, "כל עוד יתהלכו בינינו ניצולים" - כפי שאכן התוודו באוזני. בד-בבד הם מודים שזוהי דרך החיים החדשה שאימצו, לאחר שהושפעו בה לא מעט מפעילותו הברוכה של ארגון "כפרה", הפועל זה שנים בתוככי ישראל, ושחבריו הם סטודנטים גרמניים, המגיעים לארץ לשנת-שרות, שבה הם מתנדבים לסייע לארגונים קהילתיים, למוסדות ולנזקקים פרטיים.
במסגרת מסע הכפרה שלהם בארץ - פוקדים הצעירים הגרמנים בתי-אבות, מוסדות רווחה ואף בתים פרטיים, שבהם מתגוררים ניצולי-שואה, ואינם מהססים לספר ליושביהם על העבר הנאצי של משפחותיהם, תוך שהם מבקשים מהם סליחה ומחילה, בהבטחה מפורשת, שאינה משתמעת לשתי פנים, שיעשו כל שלאל-ידם כדי שפשעי השואה לא ישובו עוד לעולם.. .
