"נצח יחסי" - ספר שירה חדש

ספר השירים השלישי של המשוררת, הסופרת ובמאית הסרטים הקצרים, גליה אבן-חן, יצא זה עתה: גליה אבן-חן פרסמה עד עתה ארבעה ספרים: -אשת העולם הקטן (שירה), טרקלין, 1992, אישה מטורפת (שירה), ספרא, 2009 עובדות מהדמיון (רומן), ספרא, 2015 - נצח יחסי (שירה), ספרא, 2016. רבים משירי הקובץ "נצח יחסי" חוגגים את מחול הזוגיות המנצח שהפך את חיי המשוררת על פיהם והקנה להם "נצח יחסי". הספר כולל, עם זאת, שירים מתקופות קודמות יותר המאפשרים לעקוב אחר דרכה הייחודית והמורכבת של הכותבת ופותחים צוהר מרתק אל תוך פיתולי נפשה. השיר "שיעור מחול", למשל, שבו מציאות נמוכה ואפילה מלכתחילה מזדקפת, מתגבהת ומזדהרת בשמו ובשלושת בתיו המעוצבים, הוא אחד המרשימים שבהם. בקיצור רב - כמה מילים, מצלולים, דימויים, דיאלוג תמציתי, קורטוב אירוניה, נחשף מאבק נפשי עמוק ומורכב בין טירוף לצלילות כשזו האחרונה גוברת: שיעור מחול נוֹפֶלֶת מִחוּץ לְעַצְמִי בֵּינִי לְבֵינִי נִרְקֶמֶת אַהֲבָה נִכְזֶבֶת אִתָּהּ יוֹדֵעַ אֵיךְ הִכַּרְנוּ אֲנִי וְהָאֲנִי הָיָה זֶה בְּנֶשֶׁף גָּדוֹל אָהַבְתִּי אֵיךְ שֶׁהָאֲנִי רוֹקֶדֶת שָׁאַלְתִּי לָמַדְתְּ מָחוֹל? הַשִּׁיבָה אֲנִי רַק מִתְנַדְנֶדֶת. מִתְנַדְנְדוֹת בְּיַחַד אֲנִי וְהָאֲנִי מִתְנַדְנְדוֹת מֵרֶגֶל לְרֶגֶל הֶרְגֵּל שֶׁכָּזֶה לְנַדְנֵד וְלִשְׁאֹל אֲנִי אֶת הָאֲנִי, הָאֲנִי אֶת אֲנִי שְׁתֵּינוּ כָּל הַסֶּגֶל. מְפַטְפֶּטֶת עִם הָאַסְפַּקְלַרְיָה הָאַסְפַּקְלַרְיָה מְפַטְפֶּטֶת עִמִּי מְחוֹל הַסְּכִיזוֹפְרֶנְיָה כֵּן אֲנִי לוֹמֶדֶת מָחוֹל בְּבַקָּשָׁה עֲצֹר אֶת הַנֶּשֶׁף הַגָּדוֹל. שיר זה מתאר הלוצינציה חזותית שבה רואה ההוזה את בת דמותה, כמו יצאה מראי, כשהיא ניצבת במרחק קטן ממנה וחוזרת על כל תנועותיה. תופעה דומה מתאר המשורר הצרפתי הנודע אלפרד דה מיסה, שהיה גם מחזאי וסופר, אחד ממייצגיו הבולטים והאופייניים של הזרם הרומנטי. בשירו "ליל דצמבר" (1835), מתוך הסדרה "הלילות", אלפרד דה מיסה פוגש תכופות, לכל אורך חייו, את כפילו. ההזייה, הנקראת, בלשון הפסיכיאטריה, אוטוסקופיה, קשורה לתופעת הזהות הנזילה, דהיינו לחוסר היכולת להציב גבולות ברורים בין פנים וחוץ, בין הגוף והנפש של עצמו למציאות הסובבת. שם השיר "שיעור מחול" מבטא את המתח שבין השיעור, כלומר פרק זמן קצוב בעל התחלה, אמצע וסוף לבין סכנת מחול הסכיזופרניה, המאיים לסחוף את הדוברת לחזרה אינסופית שתוציא אותה אל מעבר לתחומי שפיותה. כבר מההתחלה ברור הוא שהמשוררת מודעת היטב לסכנה הגלומה בפיתויי ההזיות ובטשטושי הגבולות. נוֹפֶלֶת מִחוּץ לְעַצְמִי - השתלטות הפנים על החוץ היא נפילה. הניגוד בין מחול וירטואוזי לנפילה מבטא כמו-כן את המתח בין הדמיון המייפה למציאות כמות שהיא. המשוררת, המבחינה בין התחומים, פונה אל גבר עלום, האמור להכיר כבר את סיפורה, כדי לבקש ממנו לעזור לה לשים קץ לדיאלוג ההזוי עם דמות הראי. היא מזכירה לו שוב את נסיבות פגישתה עם תאומתה, זו שהיא קוראת לה "האני". הגבר אמור לנתק אותה מהאהבה הנכזבת ואולי גם הנרקיסיסטית עם "האני" מהנשף ולתפוס את מקומה. הדמות הממשית מתבוננת בכפילה מדומה של עצמה ומעריצה את האופן בו היא רוקדת. היא רוצה ללמוד ממנה מחול אך גם הרקדנית המדומה לא מעודדת את הערצת המתבוננת בה. גם היא מזהירה אותה מפני ראייה כוזבת של המציאות. כתשובה לשאלה האם למדה מחול היא עונה שהיא לא רוקדת, רק מתנדנדת. שתי הדמויות, הממשית והדמיונית, כמו נאבקות זו לצד זו כדי לא להתפתות ולא לייפות את ההזייה, לא לראות בה מה שאיננה, דהיינו התאהבות ממבט ראשון שהתרחשה בנשף גדול מסיפור אגדה. אך הסכנה לא הסתיימה. אחרי בית של שבע שורות המספר, על הפגישה הראשונה בין הדוברת ובבואתה, באים שני בתים של חמש שורות, כל אחד מהם, כדי לספר על ההרגלים שנקנו לאחריה. את לא רוקדת, אומרת "אני" ל"האני", אין בכך כלום. הבה נתנדנד ונפטפט ביחד. הרגל לנדנד רגל, לפטפט עם האני - הדוברת מנמיכה את ההזייה לדרגת הרגל בנאלי, לפטפוט עם חברה. לפטפט, להתנדנד, פעלים ילדותיים, קלילים, כמו בלתי מזיקים. אך בד-בבד המודעות גוברת והאירוניה העצמית מתעצמת. הפועל לנדנד מרמז, במשמעותו הדיבורית השאולה מ"נודניק", לא על נדנוד סתמי שפוטרים/פותרים בנזיפה קלה כי אם על על הטרדה גוזלת שלווה ומדירת שינה. הדוברת יודעת שהיא אינה מפטפטת עם סתם חברה, כמו שתי נשים רגילות, כמו שני ילדים המשחקים בגן שעשועים, אלא עם אספקלריה, עם שיקוף עצמה במראה. והיטב היא יודעת שזהו אינו נשף ריקודים מפואר ויוקרתי אליו הוזמנה ובו היא מושכת מבטי הערצה. בהכפלת זוג העיצורים המרכיבים את השורשים המרובעים נדנד ו-פטפט יש כמו שיקוף של ההוזה וכפילתה. הפעלים נדנד ו-פטפט ממחישים כמו-כן את הסכנה שבחזרה האינסופית על אותן תנועות ועל אותם מלמולים שתשקיע את ההוזה בתוך עולמה הסגור, תנתק אותה מהמציאות הסובבת ותחזיר אותה שוב אל האשלייה שהיא לומדת מחול. הדוברת מודעת היטב לחומרת המצב שעלול להידרדר לסכנה של ממש אם לא ייעצר. המילים היווניות "סכיזופרניה" ו"אספקלריה", מחוץ לתחום דיבור של ילדים ואף מחוץ לתחום של שיחת חברות קלילה, ממחישות את האיום ביתר שאת. את המילה "סכיזופרניה", שפירושה נפש שסועה, טבע הפסיכיאטר השוויצרי אויגן בלוילר ב-1911. את המילה החדשה הלחים בלוילר מ"סכייזין", לשסע ומ"פרן", נפש. המילה "אספקלריה", מראה, מעוררת מחשבה על אגדת העלם יפה התואר, נרקיס, בנם של אל נהר ונימפה, שהתאהב בבבואת עצמו שנשקפה מהמים ומת מלב שבור. מאידך-גיסא, המילה "אספקלריה", בקונטקסט הנתון, שולחת גם אל המילה "ספקטר", רוח רפאים. הפנטום הנראה במראה עלול להדביק את זו המביטה בו.

ממחול הסכיזופרניה אל ריקוד הטרפסיכורה

דיבוק, הינמקות, איבוד ממשות, שקיעה - פגעים רבים מקננים במילים הזרות שמקורן ביוונית. הסכיזופרניה כמו גם הנרקיסיזם, אם לא יתאזנו, עלולים להוביל להידרדרות והתפוררות. במאבקה נגד פיתויי האוטיזם קוראת הדוברת לאהוב, אותו היא מקווה לפגוש בעתיד, שיבוא ויעצור את מה שהיא קוראת לו באירוניה מפוקחת "הנשף הגדול". ומה שהיה בגדר חלום בלבד, התגשם. גליה אבן-חן מצאה את הנסיך שלה. בן הזוג, שהפך מן הקצה אל הקצה את חייה של המשוררת, ששחרר אותה מהסבל, שמע את קריאתה והופיע. למילים היווניות, דרמטיות ומאיימות בקונטקסט השיר "שיעור מחול" - "סכיזופרניה" ו"אספקלריה" עונות המילים המשעשעות והמרגיעות בשיר "הממלכה של זאוס" - "טרפסיכורה", מוזת המחול ו"היפוקרנה", המעיין המקודש על הר ההליקון שבו מתגוררות המוזות, בנותיו של זאוס. מעיין ההיפוקרנה, האהוב על המוזות, הוא סמלה המובהק של היצירה האמנותית. האגדה מספרת שהשתייה ממימיו מבטיחה השראה. נרקיס הגווע שלא יכול היה להרוות את צמאונו, הפיזי והנפשי, בעת שבהה בבבואתו שהשתקפה בנהר, בלי יכולת להתנתק ממנה, מנוגד בתכלית הניגוד למוזת המחול המפזזת ליד מעיין ההיפוקרנה. נרקיס הוביל להרס אחרים והרס עצמו, אסר על עצמו לשתות מחשש שיפגע בבבואתו, ומת ביסורים. טרפסיכורה, שפירוש שמה הוא "עונג הריקוד", מעודדת מחול, אמנות, חיים ושמחה, כיתר אחיותיה המוזות, המופקדות על הנעמת זמנם של אלי האולימפוס והענקת השראה ליוצרים השונים, אמנים וחכמים. זאת ועוד: בשירה של גליה אבן-חן קיים רובד נוסף של הומור משועשע, הנובע מהפער בין חייהן הפסטורליים של המוזות האגדתיות במרומי ההליקון לבין חייה הארציים בהחלט של אישה ממשית, "סגנית" של עקר בית: הממלכה של זאוס זֵאוּס מְנַהֵל אוֹתִי. "עַכְשָׁו תַּעֲמִידִי מֵדִיחַ, עַכְשָׁו תְּקַפְּלִי כְּבִיסָה." נוֹחַ לִי לִהְיוֹת קְטַנָּה בְּנִהוּלוֹ שֶׁל זֵאוּס. כְּשֶׁזֵּאוּס עֲקַר הַבַּיִת מוֹלֵךְ בַּמִּטְבָּח בַּשֵּׁרוּתִים וּבַמִּקְלַחַת. אֲנִי נוֹכַחַת עַל כַּמָּה בַּלָטוֹת בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה. מִצְטַמְצֶמֶת לְאִוְשָׁה. מַעְיַן הַהִיפּוֹקְרֶנָה יוֹצֵר שְׁלוּלִיּוֹת בַּמִּטְבָּח, וַאֲנִי מְדַלֶּגֶת בֵּינֵיהֶן. רוֹקֶדֶת כְּטֶרְפְּסִיכוֹרָה בְּגוּפִי הַמְּגֻשָּׁם. כמו מוזת המחול שמצאה משכן רוגע ובטוח תחת כנפיו של אביה זאוס, כך גם המשוררת הגיעה אל המנוחה והנחלה תחת חסותו של בן זוגה המעשי. המשוררת ויתרה על דיאלוג עם רוח רפאים לטובת קשר אמיץ של "נצח יחסי" עם אהוב בשר ודם, המעודד את יצירתה, מושך אותה לכיוונים חיוביים ומחזיר אותה אל החיים. בשיר "הרקולס" אומרת גליה אבן-חן: הרקולס אֵינֶנִּי רוֹצָה לְהִנָּשֵׂא לְהֶרְקוּלֶס כִּי הוּא יַעֲשֶׂה מִמֶּנִּי כְּוֶוץ'. אֲנִי מַעֲדִיפָה אוֹתְךָ הַדַּקִּיק. לְהַמְרִיא אֶל עָל בַּאֲחִיזָתְךָ הָרוֹפֶפֶת. השיר "הממלכה של זאוס" כמו משמש תשובה לשיר הקודם לו, "שיעור מחול". כדי לא להפריע לזאוס בעלה בהשלטת הניקיון, המשוררת מִצְטַמְצֶמֶת לְאִוְשָׁה, ומאחורי אוושה נשמעת ונראית האישה. תחת ניהולו של זאוס, המופקד על נוחיותה של בת זוגו, היא רוקדת, פוסחת, מדלגת, מוצאת השראה לאמנותה. גופה מגושם, אך ממשי, וכמו נפשה, יודע גם הוא תחומים, גבולות ומגבלות. קבלת מגבלותיה של המציאות כמו גם אופן התפקוד בה וזמניות החיים מעידה על חזרה לשפיות. מחול הסכיזופרניה הכוזב מומר לריקוד הטרפסיכורה שאת מגושמותו הופכת השירה לחן.