זה ספר כיס שירי מערסל ומחבק את העיניים. שאלתי את עצמי למה זה לא רנסנס בשלמותו, למה כמעט? ואז התבוננתי בשירי הספר וראיתי שהם מעוצבים על נייר חלק כאילו כל המילים הצטופפו והפכו למרקם סיפורי על דף אחד. הספר לא מודפס דו צדדי, אלא רק בצד אחד, בצד השמאלי שבו.
לידת השירים וכתיבתם על מצע לבן יש בהם מן הזיכוך והטהרות הנפש. השירים מדומים לעוללים שזה עתה הגיחו לאוויר העולם. אומרים שצד שמאל הוא צד הרגש. והשירים הנבטים לעיני הקוראים מזמינים אותם אל מרחבי הרגש של הדוברת בשירים. זו הזמנה "לָרוּץ יְחֵפָה בָּאֲדָמָה לֹא מְעֻבֶּדֶת/פּוֹצַעַת מֵחַד מְרַפְּאָהּ מֵאִידָךְ" (עמ' 7). גם כשעומדים במקום ולא זזים "דְּבָרִים קוֹרִים" (עמ'8). העולם נוהג כמנהגו, יש לדוברת תחושה של התפעמות כמו לידה מחדש.
יש בספר הכיס הזה, לשון מקרבת הכתובה בגוף ראשון ומטשטשת את המרחקים בין הדוברת לקוראיה. הלשון המקרבת יוצרת שיתוף וידויִי. נקודה מרחפת בחלל החדר, היא מזמזמת ומפזזת "וְהִיא בּוֹהֶקֶת וְנִצְמֶדֶת" (עמ' 9). ומה מרגישים כשרגליים יחפות דורכות על "עָלִים יְבֵשִׁים וּשְׁבִירִים" (עמ'10) כאילו כפות הרגליים החשופות נוגעות בעולם מתפורר. העלים היבשים אחרי התפוררותם הופכים לאבק וכשבאה הרוח, היא מפזרת אותו שווה בשווה בין העצים. הטבע הנופי מתכלה מעצמו. בניגוד לאדם שהגיע זמנו, יש טקס של פרידה ממנו, אך מי סופד לעלים השבירים שהופכים לאבק? הדוברת מביאה את היופי ואת הכיעור במראת שיריה. היופי הוא ההתפעמות של החיים, הכיעור הינו הזקנה והמוות. "וְלֹא יָדַעְתִּי לְהַבִּיט מַעְלָה אֶל עֲנָפִים עֵירֻמִּים/ לְהַרְגִּישׁ אֶת בְּדִידוּתָם בְּקֹר אֵימִים אוֹ אֶת רַגְלַי רוֹמְסוֹת יֹפִי מַפְעִים" (עמ' 10). מוטיב של טיול יש בספר הזה, תחילה הרגליים יוצאות לשוטט ודורכות על עלים שבירים ולרגע אחר הדוברת יכולה להרים עצמה בתוך עצמה "כְּמוֹ חוּט הַמְּטַיֵּל בְּךָ" (עמ'11). מהליכה פיזית מובילה הדוברת את קוראיה לטיול רוחני ש"יַעֲנִיק תְּחוּשָׁה שֶׁאָנוּ צוֹעֲדִים עַל נוֹצוֹת רַכּוּת לָעוּף" (עמ'12). כמה רך וענוג המסע הרוחני, יש בו מן כניעות, סוג של רפיון אפילו הרגע מתפוגג ו"חֶלְקִיקִים נַעֲשִׂים מִתְפַּזְּרִים/וּפַרְפָּרִים סוֹגְרִים כְּנָפַיִם" (עמ'13). זו רק תחושת הרוח שפועמת בה מן "תְּנוּעַת עָלֶה קַלָּה" (עמ'14). תחושה של ריחוף עולה בה.
המוטיב השני הוא מוטיב ההיאספות ופגשתי בו בשלושה שירים במשמעות של אוספת את עצמי מחדש כדי לגלות את עצמי ולהתגלות על-ידי הסובבים אותי. הגילוי בא בצורת בערה. אש גדולה בוערת ויש בה תשוקה אמתית לחיים. פעולת האיסוף הראשונה באה מהזיכרון המתגעגע "שֶׁחֵרוּת זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁאֳסָפִים/וְנֶאֱסָפִים אֵלֶיהָ עִם הַשָּׁנִים" (עמ' 12) והחרות הזאת הנלמדת, היא מתת לנשמה.
עיפרון שחור פעולת האיסוף השנייה מתארת את יחסי הדוברת למושא נפשה "וְאָסַפְתִּי אוֹתְךָ אֶל יָמַי הַקְּדוּמִים" (עמ'16). מלקטת אוספים מהחיים מתוך הזוגיות. ויש בה ליקוט מתוך בחירה ויש בה ליקוט מתוך בריחה. משחק המילים באותו שורש ב.ח.ר מגלה את ההכלה של הזוגיות. פעם ההכלה היא בשניים ופעם ההכלה היא באחד. פעולת האיסוף השלישית, היא זו המתייחסת לעָבָר של הדוברת "אֳסָפִים הֵשַׁבְתִּי/אֳסָפִים שֶׁל סְרָטִים בַּחֲלָקִים" (עמ' 19). ההכלה באחד היא ההיאספות אל עצמי מתוך מסע אישי מתבונן וזה יופיו של הספר. אני אוספת את עצמי לכמעט לידה מחדש. מגלה את עצמי, מתאפרת מול הראי ולא בחטף, כי אין לי זמן. אני מתאפרת מול הראי ומגלה את נפשי. ופניי יפות ובעיפרון שחור אני מבליטה את גבותיי ואת עפעפיי ותוחמת סומק לעצמות לחיי ומגלה שהמראה הפיזי שלי מואר באהבה. כי אני החלטתי לתת לעצמי מקום בחיי, בעשייה הגדולה שלי כאם לילדים, בזוגיות המוארת שלי עם אישי. זו אני שנולדת מחדש ונבראת מתוך מילותיי.
המוטיב השלישי הוא מוטיב הגילוי או הלידה מחדש. מוטיב זה מתפתח ממש לנגד עיני הקוראים ויוצר איתם חוויה של שיתוף. הגילוי הראשון מספר לנו שהדוברת בשירים היא משוררת "וְאָז אֲנִי כּוֹתֶבֶת/ וְחַיַּי תְּלוּיִים בַּמְּלָאכָה הַזּוֹ...זוֹ הַדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה לַהַקְשָׁבָה" (עמ' 7). מסתבר שעם סבלנות באה הפתיחות להרגיש "כִּמְעַט רֶנֶסַנְס חִיַּכְתִּי" (עמ'8). "בַּלַּיְלָה הָאֱמֶת גְּלוּיָה יוֹתֵר" (עמ' 9). "יָכֹלְתִּי לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ בִּי כִּסּוּפִים אֶל פְּסִיעוֹת קוֹפְצָנִיּוֹת/ כְּשֶׁצְּעִיפִים מְגִנִּים חוֹבְקִים צַוָּאר וּכְתֵפַיִם" (עמ' 10). "וְאַתְּ מִתְרוֹמֶמֶת מִתְיַשֶּׁרֶת/וְצִלֵּךְ נֶאֱסָף מְדֻיָּק תַּחְתַּיִךְ/וְהִנָּךְ" (עמ' 11) ובשיר אחר "לְהַרְגִּישׁ שֶׁלֵּב אֶחָד אֵינוֹ אוֹחֵז לֵב שֵׁנִי/אֶלָּא מֵנִיחַ לֵב אֶל לֵב" (עמ'12). ואיך מתבצע הגילוי הזה? או מה מרגישים שזה קורה? "וּלְרֶגַע יָדַעְתִּי כַּמָּה רַךְ הוּא קֶסֶם הָאֵין אוֹנִים/כַּמָּה יָפָה הַכְּנִיעוּת/כַּמָּה חֲזָקָה הִיא הַחֻלְשָׁה" (עמ' 13). והדוברת אפילו מפנימה שיעור בחייה" לִפְעָמִים רַק לִפְעָמִים.. הֶאֱמַנְתִּי בַּכְּאֵב וּפָחוֹת בְּשִׂמְחָה" (עמ' 14). ובשיר אחר ההתבוננות אל מסע הלמידה מגלה לדוברת עצמה "שֶׁהַנֶּפֶשׁ מְנַסָּה לִמְצֹא אֶת הָאוֹר בִּמְבוֹךְ הַסְּבָכִים/ וְהַגּוּף חַלָּשׁ לִפְנֵי הַחַגִּים" (עמ' 15). מסע הגילוי הנפשי מוציא אותה מעולמה הפנימי אל עולמה החיצוני, את התמורה הראשונה הדוברת מגלה ישר ב"עוֹרָהּ הָרָגִישׁ הַמָּלֵא" (עמ' 16), שהיה עד לברית קדומה שנחתמה בדם האהבה. ועם הגילוי באו גם התודעה והתובנה ש"נִכְלֶמֶת הָיִיתִי/זֶה כָּל מָה שֶׁהָיִיתִי" (עמ' 17). הייתה זונחת את כל מילות התנאי של אם ואילו והייתה חיה את בערת התשוקה של ההווה. כי ההווה חשוב עם מושא נפשה. וההצהרה הכובשת של הדוברת " זֶה לֹא הַ מָה / זֶה הַאֵיךְ / כָּכָה רָצִיתִי לוֹמַר/ וְשָׁתַקְתִּי" (עמ' 20). השתיקה היא בימת ההשראה וההארה לגעת בעצמה, לגלות את עצמה, להתגלות על-ידי הסביבה ולהיוולד מחדש. ספר כיס ענוג ויפהפה. מומלץ לאוהבי המילה הכתובה.
