חוֹשֵׁב עַל מִי שֶׁנִּשְׁכָּח וּבוֹרֵחַ
מִמִּי שֶׁנּוֹכֵחַ.
אֵין לִי פַּחַד מֵהַלֹּא יָדוּעַ
וּבְלַיְלָה מוּאָר בִּמְלוֹא הַיָּרֵחַ
אָבוֹא אֶל הַיָּם הַפָּתוּחַ הַצָּבוּעַ
בְּצִבְעֵי הָאֵין יָם,
וְשָׁם אֶזָּכֵר בְּדוֹדִי זַ'אק
שֶׁהָיָה מֵרִים עֵינָיו מַעְלָה לִרְאוֹת
אֵיךְ קוֹלוֹ יָצָא מִתּוֹכוֹ
וּמַרְגִּישׁ אֵיךְ לִפְנֵי שָׁנִים
לִבּוֹ כִּוֵּן אֵל לֵב אֲהוּבָתוֹ
שֶׁאָמְרָה
"אַל תְּנַשֵּׁק אוֹתִי בְּעֵינִי
כִּי זוֹ תִּפְרֹם אֶת
אַהֲבָתִי אֵלֶיךָ."
("שִׁיר אַהֲבָה",- "בְּעִקְבוֹת מוּחַמַד עַבְּדוּל ווהאב", עֲמ' 10)
בעקבות עבדול ווהאב - דואג לציין דויד ברבי בכותרת השיר - ודומה שזה כבר עושה, למי שיודע במה דברים אמורים - את השיר לרומנטי וספוג געגועים ואהבה. נדמה שאין שירה ערבית ללא הילה של רומנטיקה, אם זו של אהבה ואם זו של כאב, ולרוב כמדומני שזה כאב של אהבה ללא הסתלסלות של האוויר, ללא שייסתלסל הקול, ללא שתסתלסל נפשה של השירה, נפשו של השר. זה מתחיל שם, כמו בשיר הזה בתוניס, אבל ממשיך ונכתב כאן. "אל תנשק אותי בעינִי" היא אומרת לאהובה, "פן זו תפרום את אהבתי אליך." כמה רוך יש בו כשבא לנשוק לה על עינה, באיזו הודיה על מה שמאפשר לה לראות אותו, דבר ראשון לאהבתה. ודאי יפות עיניה ומשדרות חום וברק ואהבה, וכמה רגש יש באמירתה. אבל זה כך, אכן צריך לחשוש שלא לפרום במגע לא נכון את האהבה, לעולם זו אינה מובנת מאליה.
התחושות האלה של אהבה בריח מזרח ושל ירח צף מתלוות ומדביקות את דפי החוברת השירית הזאת אחד לאחד, על שני צדי הנייר. שני הצדדים, אני אומר, כי בצדו האחר אפשר לקרוא, למי שיֵדע לקרוא, את השיר גם בערבית, בתרגומו של אחמד עזאם. כך עשויה החוברת כולה, שיר מול שיר, עברית מול ערבית שמהודקים יחד באופן סמלי או לא סמלי בכלל, תלוי מי מחזיק ומי מפרש ומי חש.
הִיא אוֹמֶרֶת לִי,
זֶהוּ פַּרוּשׂ שְׁמִי.
וַאֲנִי מִסְתַּכֵּל בָּהּ:
פָּנֶיהָ יָפוֹת
כְּמוֹ אֵלָה.
וְאוּלַי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ
נָתְנוּ לָךְ,
אֲנִי שׁוֹאֵל,
אֶת הַמַּתָּנָה
וְאֶת שְׁמֵךְ?
("מַתָּנָה מֵאֱלֹהִים" - "היבה", עֲמ' 24)
היבה - מתנת האל, זהו שמה והוא עומד מולה מוקסם, מי שנולד כאן אך דבק בו אוויר המזרח, ריח שהביאו עמם הוריו, ושנותיו שחלפו עליו בשַדות של מושב, ויומו שהיה גידול של פרחים הותירו אותו בכך (מתוך ההקדמה הביוגרפית בספרון). היבה היא נערה ערבייה, מן העיר קלנסואה, שכובשת את לבו ואת עיניו של המשורר. אלא שלא רק היא. יש בו אהבה ליופי המזרח ולעיניים הבורקות כאשר אישה כזאת נושאת עיניה הביישניות אל גבר. אולי ביתר קלות משהיא רגילה, בשל היותו יהודי.
אבל הנה, נערה אחרת, נושאת עיניה אל עיניו המחייכות ונראה שהדבר אכן אפשרי. אפשרי כמו נוכחותו של תרגום השירים לערבית עמוד מול עמוד והדבק מחזיק בהם. כבר אמרתי. והוא מחזיק כי רצו בכך, כי התאוו להיות מוחזקים יחד. זאת התחושה שנובעת מספרון השירים הזה. כך נראה שחש מי שכתב את השירים הריחניים האלה. כך כנראה חש גם מי שתרגם אותם. ושוב, בחולשתו לפירוש שמותיהן של בנות העיר השכנה לביתו הוא כותב:
מָה מַשְׁמָעוּת שְׁמֵךְ? אֲנִי שׁוֹאֵל
וְהִיא עוֹנָה בְּחֵן הַיֹּפִי: "וֶרֶד לָבָן"
וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי עַל וֶרֶד אַהֲבָה אָדֹם
וְהִיא בְּחֵן הַשֶּׁקֶט וּבִצְנִיעוּת מוֹרִיקָה
אֶת לֹבֶן אִישׁוֹנֶיהָ עוֹטְפוֹת עֵינֵי פֶּחָם
וְעָלֵי כּוֹתֶרֶת מְחַגְ'בִּים שְׂעָרָה הַכֵּהֶה
חוֹשֶׂפֶת הִיא קֶשֶׁת לֹבֶן חִיּוּכָהּ
וּמִלּוֹתֶיהָּ כַּעֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת
שֶׁל הַוְּרָדִים הַלְּבָנִים
("נסרין", עמ' 26)
על עטיפת הספר תמונת המשורר לוגם קפה שחור מכוס זכוכית קטנה ויונק לגימה חמה של קפה שחור ומריר שנטחן ככל הנראה רק עכשיו, הרבה פעמים כאשר בסומת של הֵל מיתמרת ממנו, ומי שיפעיל את דמיונו יוכל אולי לשמוע את אִוושת השאיבה. כך זה כאן, כאן מזרח, קלנסואה, לאט-לאט, שב ולגום, לגום ושכח, המזרח הוא מאהב סבלן.
יש מהות בתמונה הזאת, מהות של מזרחיות שליווה, צופה-מצפה לחלוף השעות מבלי שיקרו דברים מעבר לשגרה, מעבר לחום השמש ולאורה, ומעבר לחברוּתה של עוד איש לוגם מעבר לשולחן, או אף להיות לבדך בחברת עצמך ולעצום עיניים למחצה מול השמש הברוכה. דומה לעתים כי זו מהותו של המזרח שחש דויד ברבי בתוכו בשִבתו כך אך כנראה נפשו שרועה, בעיר הקטנה הזאת קלנסואה, שבנק הפועלים משמש בה איזה מרכז של מפגשים והשראה מהבאים אליו, כדי לשורר.
זֶהוּ רֵיחַ קָפֶה הַמְּחַלְחֵל בְּחוּשַׁי
וְאֵלּוּ קְשָׁתוֹת צְבָעִים הַמְּגַלּוֹת
אֶת הַיֹּפִי מוּל עֵינַיִם כָּלוֹת.
זֶה טוֹחֵן הַקָּפֶה הַמְּקַבֵּל אֶת פָּנַי
וַאֲנִי צָרִיךְ רַק לְהַנְהֵן
כְּשֶׁקִּילוֹגְרַם אֶחָד נִטְחַן עִם הֵל
וְרֵיחוֹ מְרַחֵף בְּחָלָל.
(מִתּוֹךְ "קָלִיתָ עיאד", עֲמ' 38)
טוב לו שכך. נעים לו שכך. ברגעים האלה שיש בהם שלווה, שמופרת לעתים מתוך חוצפה מטרידה של תרבות אחת שמנסה להכתיב ואחרת שמתפרעת, והן יוצרות יחד שעטנז שמפריע כאן כמו שם לאור השמש לפזז. אולי יש טעות בתפיסה של החיים כאן, של מקימי המדינה, של מקָבְצי האומה, שסברו כי המערב יבוא לשכון כאן בשלום בין רוחות המזרח ולא הבינו כי הם מוקפים בלבנט.
צא ולמד, אומרים השירים שכאן, האם באמת אפשר ליצור את הערבוביה שבינתיים מניבה שפיכות של דם, או שמא נכונה השתלבות בנוף כפי שטבעם של הדברים רומז. מה יותר מן ההצהרה, הקביעה, ההבנה, ההגדרה, של כותב השירים כי אינו אלא "יהודי ערבי"? יש שמזדעזעים מן ההגדרה הזאת, שאינה אלא הגדרה של יהודי שנולד בארץ ערבית. וארשה לעצמי מתוך הבנת האמירה לפרש: כמו נוצרי ערבי, כמו מוסלמי ערבי, וכמו שיש אחרים גם שאינם ערבים, והם מוסלמים והם נוצרים והם יהודים מאזורי עולם אחרים והגדרתם אחרת.
וּמִי שָׂמַם לְנַהֵל אֶת הַסִּכְסוּךְ עִם עַצְמִי
אֲנִי יְהוּדִי עַרְבִי וְאַף שֶׁמִּבֵּין תַּרְבֻּיּוֹת רָבוֹת
זוֹהִי תַּרְבּוּת אִמִּי וְלֹא רוֹצֶה לִהְיוֹת מְסֻכְסָךְ אִתָּה
וּמִי שָׁמַם לְנַהֵל בִּשְׁמִי אֶת הַנִּיהִילִיזְם הָאֶמוּנִי שֶׁלָּהֶם
שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֶת הַשִּׂיחַ הֶחָדָשׁ הַזֶּה וְרוּחִי מִתְקַצֶּרֶת
רוֹאֶה אֶת מַגְלֵשׁוֹת הַמַּחְשָׁבָה מַדְבִּיקוֹת עַצְמָן לְקֶצֶב הַזְּמַן
וְשׁוֹמֵעַ אֵיךְ צְלִילֵי הַמּוּאַזִּין הָיוּ לִי לְתָוֵי תְּפִלָּה
("לְנַהֵל אֶת הַסִּכְסוּךְ", עֲמ' 46)
רק אומר לסיום, כי הצלחתי לקרוא את כותרת הספר בערבית ולהבין שהמתרגם טעה: ב"פועלים" מדובר בסניף של הבנק במקום, ואילו בערבית המתרגם כתב "פועלים" במובן של אנשי-עבודה. אלא אם כן אין זה מקרה, כי שמא אלה הם האנשים המגיעים שמה.
- דוד ברבי: "פועלים סניף קלנסואה", הוצאת עמדה 47 עמודים).
