"מתאבד שיעי" כינה אותי אחד מגופי התקשורת. היה משהו בדבריו. חלום חיי היה להיות עיתונאי חוקר בעתון משפיע. אני לא יודע מאיפה זה בא לי, אבל אני סבור, מתערובת ושילוב של סרטים שראיתי מגיל הנעורים, פרשת ווטרגייט, ג'ימס בונד ותמונות כגון אלו שנצרבו לי בהארד דיסק. לכן, כיאה לבן מזל גדי טיפוסי שמשיג את מטרותיו בדם יזע ודמעות, ולילד שגדל בסמטאות של יפו, ללא ייחוס משפחתי, או גל"צי, בעשר אצבעות ומאות זוגות נעליים, מהכי למטה שאפשר, מקומון של ידיעות אחרונות בחולון, ת"א, כתב פלילי של ידיעות אחרונות, עיתונאי חוקר בכיר, כשבשיאי, התבקשתי על-ידי סגן העורך איתן עמית, באישורו של הבעלים, נוני מוזס, להקים את מחלקת התחקירים של ה עיתון - לקבוע לה נהלים, דרכי עבודה ותקציב ולעמוד בראשה. מוזס החל לחבב אותי ולראות בי יורש פוטנציאלי ל מרדכי גילת (חושף פרשת דרעי). מדי פעם התייעץ אתי. "הילד הזה חושב קר" נהג לומר, "אני אוהב את זה", ואני אז צעיר בן 28. עיתונאים מפורסמים היום כמו רונן ברגמן, ד"ר ברגמן בשבילכם, שעבר מהארץ לידיעות לא היה מספיק מקצועי ונהג להתייעץ אתי כיצד להתמודד עם תביעת דיבה שניחתה עליו. רביב 'צוללות' דרוקר, ירים אלי טלפון כמה שנים מאוחר אחרי שאעבור מידיעות ל מעריב והוא כתב נדל"ן בינוני ויבקש לזרוק לו פרורים "מסיפורים שאין לך זמן לטפל בהם". כמעט אחרי כל תחקיר שלי, שפורסם בתוספת האדומה "המוסף לשבת" או בשבעה ימים, (לצד נחום ברנע, רון בן ישי, דן שילון, מוטי גילת ועוד דינוזארי מדיה), זומנתי לראיונות בערב חדש וכאלה, בקיצור נכון לאותה תקופה מי שהיה בתוך התעשיה הזאת ידע שיש שלושה עיתונאים חוקרים אמיתיים בעיתונות הישראלית: יואב יצחק שכתב אז בגלובס, רונאל פישר במעריב (כן ההוא שגמר לא טוב), ועם כל הצניעות כותב שורות אלו בידיעות. מוטי גילת, כבר היה אחרי השיא שלו. אזרח שהיו לו מזוודת מסמכים עם חומר נפיץ, ידע שאם הוא רוצה שהוא יטופל בצורה המקצועית ביותר היה מרים טלפון לאחד משלושתנו.
|
"לקח את מסמכי התחקיר ולא שמעתי ממנו"
|
|
וכאן אנו מגיעים לטוויסט בעלילה. ככל שנגעתי ויתר יותר בדמויות מפתח מושחתות בפוליטיקה הישראלית דאז, כך ראיתי כמה ה עיתון של המדינה מתנהל לעתים קרובות בצורה מושחתת לא פחות. כאשר כתבות תחקיר על פוליטיקאים מקורבים, כתבות שעברו יעוץ משפטי ושלא הייתה איתן בעיה משפטית, צונזרו משיקולים פסולים. אחרות עוכבו משום שהיה יותר משתלם לשמור על המידע שהן מכילות כמאזן אימה. כך למשל, לא הייתה סיבה אחרת לאי פרסום פרשת הטרדות מיניות של קטינה על-ידי המפכ"ל דאז טרנר. מוזס וידיעות העדיפו לשמור את המידע אצלם במערכת, כי מי לא רוצה לתפוס בביצים מפכ"ל משטרה. כששלחתי את רשימת השאלות לטרנר עם העתק לשר המשטרה דאז, משה שחל, סיפר לי שחל בדיעבד שסיכם עם רבין שהיה אז ראש ממשלה כי עם פרסום הכתבה הם משעים את טרנר עד לסיום החקירה. אבל לנוני היו תוכניות אחרות . מיד לאחר ששלחתי את השאלות לטרנר קיבלתי ממנו טלפון. מכשיר ההקלטה הופעל. "תביא לי את כל תיק החקירה. אני רוצה לבדוק את העובדות", פקד עלי. "אבל משרד עורכי הדין ליבליך מוזר עבר כבר על הכתבה", מסרתי לו. כמובן שעשיתי עותק ומסרתי לו בתקווה שהוא באמת מעוניין לבדוק מה יש בתיק מה יש במסמכים. חזרתי ואמרתי לו שמשרד ליבליך מוזר משרד עורכי הדין של ידיעות עבר על הכתבה ואישר אותה לפרסום. הוא לקח את המסמכים ויותר לא שמעתי ממנו בעניין. יום אחד הכנתי תחקיר על פרופ' שלמה משיח על רשלנויות רפואיות שלכאורה ביצע במספר משפחות שטיפל בהם אישית וילדיהן יצאו אוטיסטים. הריטואל חזר על עצמו. הכתבה עברה ייעוץ משפטי עמדה לפני פרסום אבל לא התפרסמה. שלושה חודשים מיום קבורתה אני רואה מודעת ברכה בידיעות "לפרופסר משיח. תודה על הטיפול המסור. משפחת מוזס".
|
אחרי שהבנתי עם מי יש לי עסק כבר הייתי דרוך. הייתה כתבה ביקורתית על היועץ המשפטי ל ממשלה דאז מיכאל בן יאיר ונוני היה העורך באותו יום גם בפועל, כי משה ורדי היה בחו"ל. הכתבה עברה ייעוץ משפטי ועמדה למחרת להתפרסם במוסף "24" של ידיעות. רגע לפני שעזבתי את משרדי המערכת פניתי לארמונד, מנהל המסדרה, וביקשתי ממנו שייתן לי לראות את הכתבה מועמדת. חשכו עיניי. על הכתבה היו סימני מחיקות בכתב ידו של נוני מוזס של כל החלקים הביקורתיים (שעברו ייעוץ משפטי ואושרו) כי נוני היה עסוק אז בפרשת האזנות הסתר ולא רצה להרגיז את היועץ המשפטי לממשלה. בצידי המחיקות היה מספר טלפון פנימי 357. עליתי לקראוון שלי ב ידיעות אחרונות. הפעלתי את מכשיר ההקלטה וחייגתי למספר הפנימי 357. על הקו הייתה אושרית, המזכירה דאז של נוני. אני רוצה לדבר אתו ביקשתי ממנה והיא העבירה אותי אליו. "בדרך כלל", פתחתי את השיחה בירייה בלי לעשות לו חשבון, "מתייעצים עם עיתונאים לפני שמוחקים חלקים מכתבות". הייתה שתיקה ואחר כך הבנתי שנוני הדג הקר איבד שליטה לפי בליל הצעקות. "זה ה עיתון שלי מותר לי לעשות בו מה אני רוצה. הכתבה מתלהמת נגד היועמ"ש" וכל מיני תירוצים מתירוצים שונים. "מותר לך", השבתי בקור רוח. "רק היית יכול להתייעץ אתי על כך". סיימתי את השיחה מאחר שהיה לי אותו כבר מוקלט מודה שהוא צינזר אישית את הכתבה. אחרי שעברתי 10-12 צנזורות כאלו והבנתי שמדובר בעתון מושחת באופן סדרתי עמדו בפני שתי ברירות: האחת - לסתום את הפה, לכתוב על מושחתים אבל להבין שאני עובד כאן על מישהו, ולהמשיך בהתקדמות המקצועית המובטחת, או לסכן את מקור הפרנסה שלי, את החלום שלי ואת הכל למען האמת, תוך שאני הופך להיות "מתאבד שיעי".
|
כאן כמה מלים על אומץ ממרומי גילי, 50. אומץ לב בא לידי ביטוי כשאתה מודע להשלכות העתידיות, ייתכן שההרסניות, של מה שאתה הולך לעשות ולמרות זאת מנצח את פחדיך. אז אתה יכול להמשיך בשלום עם דמותך במראה לאחר שהבנת, כבר מגיל צעיר, שהכול זמני כאן, ומה שתיקח אתך לקבר יהיו אותם רגעים של צמתי החלטות בחייך, וכיצד פעלת באותם רגעים. האם נכנעת לעכבר שבך, השגת ניצחון זמני, אבל דמות העכבר תלווה אותך כצל ותשתקף עד סוף ימי חייך מכל מראה בשירותים בקצה העולם שעוד תגיע אליהם, או שתביט בגאווה ממבט על, על רוב ההמונים שבדרך כלל מקבלים החלטות הפוכות ותועלתניות בחייהם תגיד לעצמך: "איי דיד איט מיי וויי ", או יותר נכון "יור ווי אמא", בדרך האמיצה שלך שבאה לידי ביטוי גם ביום האחרון לפני המוות כשהתעוררת אלי באמצע הלילה ממיטתך ההיא בחדר הארור במחלקה האונקולוגית בוולפסון ואני מת מפחד שאת הולכת, ואת כלל לא חוששת ללכת רק אמרת לי בכעס ואכזבה: "מה - אני עוד לא מתה?". 99% מהעתונאים היו סותמים את הפה, וזה מה שעשו גם אחרי שבוע זה שקיבלו סטירת לחי מההקלטה של נוני את ביבי שבה הוא מוכר אותם ואת מה שיכתבו כמו סחורה, עוברים לסדר היום ממשיכים במשחק המזויף, מצקצקים לשון על המושחתים בעוד השחיתות חוגגת להם בבית. החלטתי למצוא פשרת ביניים שאיתה אוכל לחיות. לא רציתי לעבוד בידיעות אבל רציתי לפרסם את הכתבות המצונזרות. זה היה הכרחי - להגיד להם 'לא תשתיקו אותי'. התפטרתי מידיעות. במכתב ההתפטרות פירטתי אחת לאחת את כל הכתבות המצונזרות שבוצעו לי. מסרתי את המכתב אישית לכל אחד מהעורכים. גם ל מיקי רוזנטל (הח"כ היום), ראש הדסק שלא עשה כלום. אבי לן היה עורך 24 שעות. אילן נחשון ז"ל היה עורך המוסף לשבת. אילנה שובל שקד ז"ל הייתה עורכת המוסף שבעה ימים וערן טיפנבורן (שהיום עורך Ynet ועל-פי הקלטות אחד האנשים שהוצע על-ידי נוני להיות איש הקשר לביבי) היה עורך בשבעה ימים ושותף לכתבה על שר התחבורה דאז, ישראל קיסר, כתבה שנוני צינזר לי ולו. רון ירון עורך ה עיתון המיתמם היום היה מגיה /משכתב בדסק ואין מצב שלא ראה הכל. אבל ידעתי שזה לא מספיק. שאם הכתבות המצונזרות לא מתפרסמות נוני ניצח. ידעתי שיש רק עיתון אחד שנמצא בכסאח עם נוני ויעז לפרסם את הכתבות המצונזרות מבלי לפחד מנוני. מעריב, שבעליו נמרודי היה במלחמת עולם אתו. ידעתי שהם ירצו להשתמש בי כדי לתקוע לנוני אבל לא היה אכפת לי כי אני רציתי להשתמש בבמה שלהם כדי לפרסם את הכתבות המצונזרות. שלחתי עותק ממכתב התפטרותי לסגן עורך מעריב אמנון רבי "שגילה אותי" מבלי לומר דבר. כמו שהערכתי הם בלעו את הפיתיון. העברת "דג שמן" לכוחותיהם. אחרי כמה ימים 'נחטפתי', ממש כך, על-ידי מעריב, ששילם לי שכר גדול ב-300% ממה שקיבלתי בידיעות. את מעריב עזבתי ברבות הימים בנסיבות אחרות, לא פחות מושחתות. נמרודי שלח את עוזרו, שמעון אלקבץ, והוא החתים אתי על החוזה, סידר לי לשכה הרחק משאר העיתונאים בבית הכשרת הישוב ברחוב הירקון. ידעתי שמכרתי את נשמתי לעיתון יותר מושחת, אבל רציתי להשיג דבר אחד שאותו הצלחתי להשיג. השתמשתי בבמה שלו כדי לחשוף את האמת. ידיעות אחרונות וכל המעורבים בכתבות לא הגישו תביעת דיבה למרות האשמות החמורות. הם ידעו שהכל היה אמת. נוני מוזס שלח לי מכתב עם עורך דין שאפסיק לפרסם את החומרים המצונזרים שאספתי עבור ידיעות שאותם לא רצה לפרסם כי הם שייכים לו. שנתיים מאוחר יותר פגשתי את נוני יוצא מצרכניית סביון, מקום מגוריו. הוא הסתכל עלי ממושכות. 'נו אתה רוצה להגיד משהו?', אמרתי לו והוא רק השפיל את עיניו כאילו מבין שטעה בהערכת היכולת של הילד הזה. מבחינה אישית, בדיעבדף רק נפגעתי מכל הפרשה המטלטלת הזאת. שנתיים מאוחר יותר פרשתי מהעיתונות, ללא קשר לנסיבות המעבר אליו. חלום חיי הוגשם אך לא מוצה עד תום. בדיעבד הרסתי לעצמי קריירה מצליחה בעיתונות החוקרת שמידרדרת כיום מדחי לדחי והפכת להיות עיתונות פוליטית. בעל המאה הוא בעל ההכוונה על מי לכתוב. אבל השגתי לעצמי דבר אחד - אין חדר שירותים בעולם שאני לא יכול להיכנס אליו ואני לא יכול להביט על עצמי במראה ולקרוץ לעצמי. בכל עת שאני מקבל התקפות געגוע קלות אני יכול להרשות לטפוח לעצמי על השכם ולנחם עצמי: "תתעודד. עמדת בפני לחצים ופיתויים עצומים לסתום את הפה ובחרת שאתה לא העכבר המביט לך לנו לפני החלטות מרכזיות כאלו במראה". בחרת ברגע האמת כמו אימא שלך ז"ל לא לפחד מהפחד.
|
גילת ישב על משכורת שמנה ושתק
|
|
רון ירון, עורך ידיעות אחרונות הקרנף, הצחיק אותי עם המאמר שפרסם ב-15 בינואר שלפיו הייתה מתרחשת רעידת אדמה אם נוני היה משנה את הקו של ידיעות אחרונות. הוא מציג את העיתונאים והעורכים כלוחמי צדק שהיו מתפטרים כולם אם היו מתערבים להם בעבודה המקצועית. עוד באותו ערב פורסם ציטוט נוסף מפיו של נוני, מתוך הקלטת, שבו הוא מבקש מנתניהו איש קשר לתיאום הקו הימני עם רון ירון. אז מר ירון, כשאתה היית משכתב/מגיה זוטר בדסק קרו הדברים האלה שאין לי ספק שידעת עליהם. הייתי הראשון שפתח את הפה, אך לא הייתי היחיד. הרוב - המשיכו לקבל משכורת ולשתוק. ערן טיפנבורן שבתקופתי היה עורך בשבעה ימים הוקלט על-ידי מודה בכך שנוני מוזס צינזר לי וגם לו כעורך כתבה על שר התחבורה דאז. "הייתה כאן צנזורה וזה קטע מסריח", אמר. לימים הוא מונה לעורך ynet, המשיך לקבל משכורת, להתקדם ולשתוק. אילנה שובל שקד ז"ל הייתה עורכת ראשית בשבעה ימים. היא אמרה לי על כתבת תחקיר על הרב כדורי, שנוני צינזר לי: "ברור שאני צריכה להגיד לך דבר אחד ואני יודעת מה האמת, אז מה אנחנו משחקים בקקה". כששאלתי אותה למה היא לא פותחת את הפה אמרה: "שאול, אין לי לאן ללכת". משה ורדי, עורך ה עיתון דאז, החליט להקפיא פרסום כתבת תחקיר על היועץ המשפטי ל ממשלה יוסף חריש (וז נחשפה זמן קצר לאחר מכן על-ידי העיתונאי יואב יצחק) כי לא רצה להרגיז אותו לפני הגשת כתב אישום נגד אריה דרעי, שאותה חשף מוטי גילת. גילת עצמו ניסה לשכנע אותי לעגל פינות כי "אי-אפשר להילחם נגד כל המושחתים". הוא הודה בפני שבידיעות אחרונות המאמץ מתחלק בין 50% להביא את התחקיר ו-50% להביא לפרסומו. כשהחלטתי בכל זאת להתפטר ולא לעגל פינות, אמרתי למוטי שיבוא יום ונוני יעשה את זה גם לו. מוטי ראה את כל זה אבל גם הוא, אביר המלחמה בשחיתות, המשיך לשבת על משכורת של 50 אלף שקל ולסתום את הפה. ואכן, אחרי 10 שנים, כשמוטי הפסיק לספק את הסחורה, ואמרו לו במפורש שהוא יכול להתפטר - רק אז התפטר וחשף בתצהיר שהגיש לבית הדין לעבודה את הצנזורה ואת ההתערבות בעבודתו. רק אז עבר ל ישראל היום. גם לו לא היה האומץ להתפטר בזמן אמת.
|
|