המזרחנים שחקרו את תולדות הערבים הגיעו למסקנה שהמושג ערביי הארץ אין כוונתו למוצא האתני שלהם אלא לשפתם ותרבותם הערבית. ערביי הארץ הם ערבים מבחינה תרבותית ולא מבחינה אתנית. הערבים שכבשו את המזרח התיכון היו מעטים יחסית לאוכלוסייה המקומית ונבלעו בתוכה. (ברנרד לואיס, הערבים בהיסטוריה). המוסלמים בארץ כיום הם תערובת של ערבים, סורים-ארמים ומוסלמים מהארצות השכנות ומארצות האיסלאם שהיגרו לכאן (כורדים, תורכמנים, צ'רקסים, מצרים, אלג'ירים, בוסניים, סודאנים, עירקים, חורנים, וערבים מחצי האי ערב).
התאסלמות איטית של הנוצרים עד אמצע המאה ה- 20 החוקרים היו בדעה שבתקופה הערבית- מוסלמית הייתה התאסלמות המונית של נוצרים, בשל מס הכופרים שהטל עליהם. תזה זו הופרכה במחקר של דניאל ס. דנט כבר ב-1950 ונדונה בהרחבה, במחקרים של ריצ'ארד בולייט ב-1979, מיכאל ג. מוטוני ב-1990 ורוברט שיק ב-1995. כיום קיימת הסכמה בין החוקרים שערב הכיבוש הצלבני של הארץ מידי הערבים עדיין פחות מ-50% מהנוצרים התאסלמו. לא הייתה התאסלמות בקרב היהודים מלבד מקרים בודדים אך על השומרונים עבר תהליך של איסלום בכפייה.
בשל העדר נתונים דמוגרפיים אי-אפשר להעריך מה היה מספר המתאסלמים. החוקרים מעריכים שהיו כ-2,500,000 נוצרים ערב הכיבוש הערבי. כבר ערב הכיבוש ברחו מהארץ נוצרים ממוצא יווני שהיוו את התשתית הכלכלית, המינהלית והתרבותית של החברה בימי השלטון הנוצרי- ביזאנטי. הכובשים הערבים ערכו מעשי טבח בנוצרים שנותרו בערי החוף וגם באזורים אחרים. הנתון המקובל על החוקרים הוא שבתקופה הערבית מוסלמים התמעטה האוכלוסייה וערב הכיבוש הצלבני נותרו בארץ רק כ-500,000 תושבים שמתוכם הנוצרים התמעטו אבל היו עדיין הרוב. הנוצרים, כמו המוסלמים הם ערבים בלשונם ותרבותם אך לא במוצאם האתני. הם צאצאי מהגרים סורים- ארמים שנכנסו לתוך החלל שנוצר כתוצאה מהתמעטות האוכלוסייה היהודית בארץ כתוצאה מהרג לוחמים, טבח בתושבים ובריחה מהארץ בשל המדיניות הרומית נגד העם היהודי.
תקופת בית אומיה (640 - 750) משה גיל קבע שאין מידע על תהליך התאסלמות בקרב האוכלוסייה המקומית מהתקופה הערבית- מוסלמית עד 750. על-פי המחקר של ריצ'ארד ו.בולייט, רק כ-10% מהאוכלוסייה הנוצרית של א- שאם (שמה הערבי של פרובינקיה סוריה- א"י ) התאסלמה בתקופת שלטון בית אומייה . רוברט שיק מאוניברסיטת אלקודס הפלשתינית, אישר בסיפרו שבעת הכיבוש הערבי- מוסלמי היה רוב נוצרי בארץ, ורוב המוסלמים בארץ לא היו מתאסלמים שבאו מקרב האוכלוסייה הנוצרית. במקורות בני הזמן סיפורים על התאסלמות בקרב האוכלוסייה הנוצרית היו נדירים.
תקופת בית עבאס (750 -942 ) התקופה הפאטימית (942 -1099) ריצ'ארד ו. בולייט הראה במחקרו שבשלהי המאה ה- 9, לאחר מאות שנות שלטון ערבי- מוסלמי הגיעה ההתאסלמות לפחות מ-50% . אבל, מהעדר נתונים לא ניתן לדעת מה היה מספר המתאסלמים. היו 2 נקודות שיא בהתאסלמות בסוריה רבתי בשלהי המאה ה- 9 ובשלהי המאה ה- 10 . הגל הראשון היה בתקופה העבאסית והגל השני של התאסלמות המקומיים היה בימי השושלת הפאטימית. הנימוקים להמרת הדת היו עול המיסים הכבד, סכנת הנישול מהקרקע ורדיפות. נימוק נוסף שהובא ע"י המחברים: ההתאסלמות איפשרה להם להתקבל כחברים שווי זכויות בחברה השלטת והקלות בביצוע ההתאסלמות הקלה אף היא.:"די היה בהכרזה חד- פעמית שאין אלוהים בלעדי אללה ומוחמד שליח אללה".
בולייט ביסס את התזה שלו על ביוגרפיות משפחתיות לפיהן ניתן היה להבחין בין משפחות בעלות שמות ערבייים לבין משפחות שאינן בעלות שמות ערבייים. בתקופה של העדר גידול דמוגרפי כתוצאה מהגירה יש עלייה במספר שמות משפחה ערביים והדבר מעיד על אימוץ שמות משפחה ערביים ע"י מתאסלמים. בולייט חקר את תפוצת השמות הערביים- מוסלמיים בקרב האוכלוסייה המוסלמית בסוריה והגיע למסקנה על סמך אחוז השמות הערביים- מוסלמיים בקרבם שתהליך ההתאסלמות היה איטי והגיע במאה ה- 9, בין 864 - 888 בקושי ל-50% .
בנימין זאב קדר מצא שמתוך 99 שמות של פליטים מוסלמיים שברחו לסוריה מאזור שכם בתקופה הצלבנית בין השנים 1156 - 1173 רק 20.2% היו בעלי שמות ערביים, עובדה המעלה את האפשרות שרובם היו מתאסלמים חדשים. השוואה עם תושבי הכפרים מהם הם ברחו בדורות מאוחרים יותר מראה שאחוז בעלי שמות ערביים עלה ל-59.5% בכפר אחד ול-51.8% בכפר אחר.
נחמיה לבציון שהתמחה בנושא האיסלאמיזציה תחת השלטון הערבי והמוסלמי חילק את האיסלאמיזציה של האוכלוסייה הנוצרית בסוריה ופלשתינה לשלבים. הוא קבע שתהליך ההתאסלמות בסוריה ופלשתינה היה איטי וארוך ונמשך מאות שנים:
שלב א' - תחת שלטון בית אומייה (640 - 750) לא הופעל כל לחץ על האוכלוסייה להתאסלם, מלבד תקופה קצרה בימיו של הכליף אבן עבד אלעזיז (717 - 720). במידה שהייתה התאסלמות, היא הייתה של בודדים משיקולים תועלתיים.
שלב ב'- ימיה"ב המאוחרים, תקופת השלטון העבאסי (750 - 942). במאה ה- 9, בימיו של הכליף אלמתוכיל (847 - 861), עם התחזקות השפעת אנשי הדת המוסלמים, העולמא, החלה אכיפה יותר קפדנית של "תנאי עומר", מערכת התקנות נגד הלא- מוסלמים. בתקופת השושלת הפאטימית (942 - 1099), הכליף אל-חאכים (996 -1021) גזר גזירות שמד נגד הלא- מוסלמים ורבים היגרו או המירו דתם למראית עין. עד סוף המאה ה- 10 או המאה ה-11 כ-50% מהנוצרים - המזרחיים התאסלמו.
שלב ג'- מאות 13 - 14, היה תחת השלטון הממלוכי.
מילכה לוי - רובין הסתמכה על עדותם של אל-מוקאדאסי ואבן אל-ערבי מהמאה ה- 11 שטענו שהרוב בפלשתין הוא נוצרי. תהליך האיסלאמיזציה היה, לדעתה, בעל שני שלבים: בתקופה הערבית- מוסלמית היו תופעות התאסלמות בעיקר של בודדים. רק בתקופה הממלוכית הייתה התאסלמות משמעותית.
התאסלמות של שומרונים האוכלוסייה השומרונית התמעטה באופן משמעותי בעקבות הדיכוי האכזרי של מרידותיהם ע"י הביזאנטים ומלמעלה מ-1,000,000נותרו בין 100,000 ל-200,000 שומרונים. לוי- רובין הביאה את עדותו של אל - באלדורי על קיומם של יישובים שומרונים בשומרון וביהודה. השומרונים קידמו את הערבים בברכה על-פי עדותו של אל - באלדורי. לוי- רובין הסתמכה על "ספר הימים" של אבו אל-פתח אל סמארי שלדנפי בתיאור ההתאסלמות של השומרונים. התאסלמות השומרונים היא העדות היחידה להתאסלמות קבוצתית בתקופה הערבית- מוסלמית. ההתאסלמות הייתה בשני שלבים: השלב הראשון החל עם חדירת שבטים ערבים לאזור השומרון אבל השלב העיקרי היה מעליית העבאסים לשלטון ואילך. אז החל תהליך התאסלמות המונית בקרב השומרונים. ב-830 הייתה תקופה של אנרכיה בשומרון ושומרונים רבים אולצו להתאסלם ע"י המורד איבן פראסה. גל נוסף של התאסלמות מאונס הייתה בימי הח'ליף מועתאסים/מועתצם (833 - 842 ), הח'ליף אל מתוכיל ( 847 - 861 ) שהחמיר את ההגבלות על בני חסות ואבן טולון שהשתלט על הארץ ב-878. הגורמים שהביאו להתאסלמות הרחבה של השומרונים היו האנרכיה והעדר ביטחון שהתבטאו במעשי שוד, אונס ורצח, הקשיים הכלכליים שהביאו רבים להתרוששות ולחרפת רעב והאיסלום בכפייה ע"י פורעים מוסלמים. התמעטות האוכלוסייה השומרונית הביאה לנטישת יישובים ולהצטמקות הנוכחות השומרונית באזור השומרון. השבטים הערבים תפשו את מקומם של השומרונים.
היווצרות מיעוט מוסלמי לא-ערבי המחקרים על שלבי האיסלאמיזציה של הנוצרים-המזרחיים מאשרים שהחל מתקופת השלטון העבאסי (750 - 942) החל לחץ להתאסלמות עם התחזקות השפעת אנשי הדת והגברת האכיפה של "תנאי עומר " ובשלהי המאה ה-10 כבר ניתן היה לראות התגברות תהליך האיסלאמיזציה ותחילת היווצרותו של מיעוט מוסלמי- לא ערבי בקרב הכפריים הנוצרים- מזרחיים והשומרונים. משה גיל הכיר בעובדה שיש עדויות שבתקופה הצלבנית (1099 - 1260) הייתה אוכלוסייה כפרית- מוסלמית אם כי הוא לא מצא עדויות על מקורותיה, מוצאה והיקפה. יהושע פראוור חוקר התקופה הצלבנית קבע שהמוסלמים בתקופה זו היו ברובם מתאסלמים.
לסיכום, היו רק ניסיונות בודדים לאיסלום בכפייה בתקופה האומיית. הלחצים להתאסלמות החלו בתקופה העבאסית. אבל, האיסלום פיגר בהרבה אחרי השיערוב (ערביזציה תרבותית). בקרב הנוצרים הגיעה ההתאסלמות בשלהי השלטון הערבי-מוסלמי לכ-50% ובקרב היהודים לא הייתה תופעה של התאסלמות. התאסלמות קבוצתית רחבה אירעה רק בקרב העדה השומרונית שנפגעה כבר באופן חמור בתקופה הנוצרית-ביזאנטית מהדיכוי האכזרי של המרידות והמסגרת הקהילתית שלה לא עמדה בתנאים הקשים ששררו בשומרון מתקופת שלטון בית עבאס. בשלהי הכיבוש הערבי-מוסלמי כבר היה בארץ מיעוט מוסלמי לא-ערבי.
הערה: ערבים אוטנטיים מבחינה אתנית יש בסעודיה ובמדינות המפרץ הפרסי. גם הבדואים סביר להניח שהם ערבים מחצי האי ערב אם כי רומא היגלתה לסיני תושבים מאזור הדנובה במאה ה-3 לסה"נ והם התערבבו עם הבדואים. בשאר מדינות ערב האוכלוסייה היא תערובת של ערבים ומתאסלמים מקרב האוכלוסייה המקומית. הקופטים במצרים, האשורים בעירק והמרונים בלבנון הם שרידי האוכלוסייה המקומית הוותיקה שהיו נוצרים וסרבו להתאסלם.
על ההגירה המוסלמים לארץ-ראו, מאמרים קודמים.
