בַּאֲפֵלָה הַכְּבֵדָה
כְּשֶׁהַלַּיְלָה
פּוֹרֶה וְרָבֶה בְּמַרְאַת
הָאֵינְסוֹף,
דּוֹמֶה שֶׁנִּגְזַר עַל נַפְשֵׁךְ
לִהְיוֹת צְמִיתָה
שֶׁל שַׂר הָאֲרָעִיּוֹת.
מֵאֵיפֹה, אִם כֵּן,
חֻצְפַת הַנְּבִיעָה
שֶׁמְּשַׂרְטֶטֶת כָּל בֹּקֶר
מֵחָדָשׁ
אֶת פָּנַיִךְ הָאֲבוּדִים?
(ללא שם, עמ' 21)
זהו שיר מן הארוכים יותר יחסית שבספר, שחלק לא מבוטל מדפיו נושא שירים קצרים ואפילו קצרים מאוד, מתומצתים לשתיים או שלוש שורות. כקָצָב שמתקשה לתפוס את האליָה הקטנטנה, אני מנסה להיאחז בשירים שמעט יותר ארוכים כדי לבחון אותם. לא קל. לא קל כי לא פעם השירים אינם רוצים להתפענח, כאילו אינם רוצים להיפתח, כאילו די לה למשוררת שיהיו מובנים רק לה, ואולי די שיתנגנו לעבר התחושות שמתחוללות בה. כך דומה שהיא אומרת את הדברים לעצמה. ומולה עומד הראי, גם הוא אולי מדומה, והוא שותק ומניח לה להפריח את הקיטור שבתוכה מבלי למנוע ממנה דבר, משמש לה פינת וידויים שבינה לבין עצמה.
אחר כך, משעולה כבר האור או כאשר נפתחים תריסי הבית, כשמורמים פרגודי נפשה, היא שבה לעטות את מסכת השגרה הטובה, מתעקשת מול החיים ומתכחשת לתחושת האובדן, פיזי או נפשי, ואולי לתחושת ההחמצה שפושה בתוכה.
נִכְתַּשְׁתְּ עַד דַּק
וְעִם זֹאת, שָׁלַמְתְּ
כְּגַרְגִּיר אָבָק
שֶׁמְּרַחֵף בְּאֲלֻמַּת אוֹר
(ללא שם, עמ' 48)
כך היא אומרת לעצמה וזהו ניצחון. הכוח הזה, הנחרצות הזאת. מלחמת הקיום הזאת של הגוף ושל הנפש הקשורים יחד, שלא יכולה להיות בה פשרה. כי ההתפשרות היא האבדון עצמו. כי פשרה תהיה היעלמותה של הבבואה מן המראה. אותה מראה שלה שמשחררת את עכבותיה ומנגישה את רוחה אל האור. אותה בבואה שמרחיקה אותה מההסתתרות שלה באפלה. ותהא זו אפלה מטפורית. די בכך.
אביא לכאן כמה פניני הגות שאנו כוללים היום במושג השירה, או לפחות באו בעקבות שירי האייקו שהגיעו אלינו מרחוק ואנו הלכנו בעקבותיהם, אבל אין זאת אלא שמקומם כאן ולא במקום אחר: "מִסְתּוֹר מִפְּנֵי הַנֶּעֱלָם / יִמְצָא רַק בַּנֶּעְלָם עַצְמוֹ. / הָאֵשׁ סוֹכֶכֶת מִפְּנֵי הָאֵשׁ / אַל תֵּדְעִי פַּחַד!" (עמ' 65) - "בִּיקִיצָה לִקְרַאת / אֲנִי עָנָן מַמְטִיר גֶּשֶׁם / שֶׁבּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא, / כִּי כֹּה רַבּוּ הַיָּמִים / שֶׁל יְקִיצָה מֵ" (עֲמ' 78) - "אַתְּ הָאֵשׁ / וְאַתְּ נִשְׂרֶפֶת / לֹא יָדַעְתְּ / שֶׁבָּאת בִּשְׁעָרַיִךְ / עַד הָיִית לְאֵפֶר." (עֲמ' 93) - "הָעֲרָפֶל מַלְחִית / כְּמוֹ כֶּלֶב שָׂב וְנֶאֱמָן. / הוּא לִי יָדִיד, מִבְצָר." (עֲמ' 116)
והיא מוסיפה על כך, כמי שרוטנת אל הבריאה, אולי רק תוהה עליה, על כי היא מאירה עליה וחושפת אותה אל עצמה גם בשעה שהיא סבורה כי נחבאה:
מִי שָׁכַח
לְכַבּוֹת אֶת הַיָּרֵחַ
וְהִתִּיר לַכּוֹכָבִים
לְשַׁסֵּף אֶת מַעֲטֵה הָאֲפֵלָה?
בְּלֵיל אֵין שְׁנַת זֶה
הַלֵּב יוֹדֵעַ
יֵשׁ אֲחִיזָה לְכֶתֶר הָאוֹר
גַּם בְּעֹמֶק הַנְּפִילָה
(ללא שם, עמ' 19)
מאַין האפלה הזאת שלעתים קרובות אופפת אותה? מניין הכאב, גופני או רוחני, שהספר ברובו מאכלס אותו? מי הביא אותו עליה ומה גרם לכך? אבל שָׁם, כאשר היא חשה כי היא נופלת, הנה אז באה הַבִּינה ובא האור החכם של אותו כתר שלה. כתר עליון שמונח על רוחה והיא אוחזת בו והוא בה ומושה אותה משם. אך דומה שכל הנפילות שלה וכל אותה חשיכה שעוטפת אותה מדי פעם, אינם אלא מבחן שהיא מציבה לעצמה מתוך כוח שאינו בשליטתה. כוח שזורם בה ומשתלט, ככוחו של אותו אמן שרוצה לאבד שליטה כדי שיוכל לרחף על-כנפי ההשראה.
יוֹרֵד הַלַּיְלָה בְּאִטִּיּוּת, נִכָּר כִּי חוֹשֵׁשׁ הוּא מֵעַצְמוֹ
זֶה הַנָּדוֹן לְסוֹפִיּוּת חוֹזֶה בְּהִתְפּוֹגְגוּת שְׁמוֹ
דְּרָכִים נוֹשְׁרוֹת כְּמוֹ אִבְּדוּ שְׁפִיּוּת, הִנֵּה הַשַּׁחַר מַגִּיר דָּמוֹ
אַתְּ הַצּוֹפָה מִנֶּגֶד - צִלֵּךְ מְנֹעָר מִנְּקִיּוּת, הַאִם תִּפְּלִי עִמּוֹ?!
(בלי שם, עמ' 59)
האם תיפול? דעתי שאם הייתה נופלת לא הייתה כותבת את שיריה. אולם כל המבחנים שהיא נבחנת, כל אותן התייסרויות שהיא מתייסרת, כל ניסיונותיה, לא מביאים לה כמדומה את הגאולה, את הרווחה, את עומק הנשימה המַספקת הנדרשת לה. יש בה כמיהה לַגבוהַ, לַנסתר, לַנשגב. יש בה ערגה שמבעירה בתוכה אש תמידית של יוצרת, שאולי טוב לה להיות מעונה מכוח עצמה באותה בעירה שבתוכה. מעונה מתוך רצון לפרוץ, לפרוש את כנפי לִבה במרחבים שנפרסים בתוכה. לפי כך אינה מחפשת הסברים למתחולל בה, למתחולל סביבה. היא מניחה ליקום להוביל את האירועים, את התחושות, את הטוב ואת הרע ומקווה שהתהליך יסתיים בזוהר חדש שיישפך על העולם ועליה.
לֹא מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַמְּפֹרָשׁ,
הַנֶּהֱגֶה עַד תֹּם.
בֵּין כּוֹכָבִי לְכוֹכָבְךָ צָפוּן מִדְרָשׁ,
הַאִם נֵצֵא מִמֶּנּוּ בְּשָׁלוֹם?
כָּל אוֹת וְכָל פָּסוּק הֵם אֹשֶׁר לָרָשׁ -
צָמָא לַשִּׁיר שֶׁלֹּא יִדֹּם.
בִּסְתָרִים נִגָּר עָנָן דְּבַשׁ -
יָקָר מִמַּרְגָּלִיוֹת וְיַהֲלוֹם.
זֶה אֲשֶׁר אֶל בְּאֵר הַסּוֹד נִגַּשׁ,
עָטוּף צְלָלִים, מֵגִיחַ מֵחֲלוֹם -
שָׁם זֹהַר יָשָׁן מִשְׁתַּבֵּר בְּמֵימֵי חָדָשׁ,
וְשֶׁבֶר עִם שֶׁבֶר דָּר בְּשָׁלוֹם
("פרדס", עמ' 120)
על כך היא סומכת, בזה היא מאמינה. אל אלוהי היקום היא נושאת תפלתה. תפילת מלך שידע לשורר מקֶדם את תפילתו אל אלוהיו, ומבקשת מעט מנוחה שבשכחה:
"קָטֹנְתִּי מִכָּל הַחֲסָדִים,
כּוֹסִי רְווּיָה.
לִפְנֵי שֶׁיֵּרֵד לַיִל
עַל דַּרְכֵי הָאוֹבְדִים,
הַמְצֵא לִי שֶׁמֶץ
נְשִׁיָּה!
(ללא שם, עמ' 94)
- גאולה הודס-פלחן: "איגרת ללהבה", הוצאת "פיוטית" 2016, 122 עמודים.
