השופטת: סמדר קולנדר-אברמוביץ, בית משפט השלום בנתניה המועד: יום חמישי, 8.12.2016, שעה 8:30 הנושא: תיקים אזרחיים מחלוקת בין רוכשי דירות לבין כונס הנכסים שמונה לפרויקט - זה נושאו של התיק בו מתחילה השופטת סמדר קולנדר-אברמוביץ' לדון באיחור של רבע שעה, שנגרם בגלל שכמו תמיד, לא כל הצדדים הגיעו בזמן. עד מהרה יידרדר הדיון לשפל שהמדור - למיטב זכרונו של הח"מ - לא ראה כמותו בביקורים בכ-250 אולמות, ביזיון שיתאפשר ויתעצם בשל אוזלת יד מוחלטת מצידה של קולנדר-אברמוביץ.
לזכותה של קולנדר-אברמוביץ' ייאמר, שהיא התכוננה היטב לדיון, ידעה מהן נקודות המחלוקות וניסתה לתחום את גבולות הגזרה מיד כאשר החל הדיון: "כמו שכתבתי - אני לא נכנסת למחלוקת [על גודל הדירות], זה לא מעניין אותי בכלל, זה לא יהיה פה. אם מישהו חושב שחסרים לו כמה מטרים על חשבון השני - לא באולם הזה, לא בתיק הכינוס". הכונס מציע להורות לבא כוח קבוצת הרוכשים לחתום על התוכנית כמו שהיא, וקולנדר-אברמוביץ' מסכימה: "נכון, נכון, שיריבו ביניהם, שיעשו מה שהם רוצים - אני לא דנה בזה. הולכים לפי המתווה אלו התוכניות".
הבעיה היא, שזוג רוכשים לא מוכנים להשלים עם ההחלטה. הם טוענים ששכניהם גזלו מהם כמה מטרים, הללו מכחישים, הכונס נמצא באמצע ורוצה לסיים את הבנייה - ועד מהרה מתחוללת מהומה. זה מתחיל כאשר הזוג והכונס מתווכחים, השכנים מצטרפים לחגיגה וקולנדר-אברמוביץ' אינה מתערבת. בנקודה זו רשמתי לעצמי שהיא "מאפשרת להם להוציא קיטור", אך מיד יתברר שזו לא טקטיקה אלא בעיה.
נזכרה להזהיר - מאוחר מדי "הוא יסיים ואחרי זה אתם תדברו", מנסה קולנדר-אברמוביץ' את כוחה. "אי-אפשר להוציא טופס 4 בלי הקומה הזאת". היא שוב פונה לזוג: "אני רוצה להגיד לכם משהו. אני אקשיב לכם, אבל" - וכאן הבעל קוטע אותה. "אני מאשרת תוכניות כמו שהיו בעבר", מנסה קולנדר-אברמוביץ' להסביר, אבל לא מצליחה, כי בני הזוג מדברים איתה והיא אינה שומרת על הסדר ועל כבודה. בשיא הלהט מודיעים בני הזוג שהם ישברו את הקיר בין הדירות, ותגובתה של קולנדר-אברמוביץ' אינה פחות מאשר מדהימה: "תעשו מה שאתם רוצים". במקום לומר להם שאינם יכולים לעשות דין לעצמם, יכולים השניים לטעון שקיבלו אישור מבית המשפט. הבעל חוזר שוב ושוב על אותה אמירה, וקולנדר-אברמוביץ' ממשיכה להעלים עין.
"אם אתם תפריעו - אתם תצאו מהאולם", נזכרת קולנדר-אברמוביץ' להזהיר. אבל זה כבר מאוחר מדי. האישה ממשיכה להעלות את אותן טענות, וקולנדר-אברמוביץ' לא מצליחה לחדור את החומה: "אני לא דנה בזה! תעשו מה שאתם רוצים. אתם לא מבינים? לא, אני לא יכולה, איש לא מדבר יותר". הצעקות מתחדשות וקולנדר-אברמוביץ' עושה ניסיון - פתטי, יש לומר - להתקדם ולהכתיב: "החלטה, החלטה, החלטה, החלטה, החלטה".
סוף-סוף נעשה שקט, והיא יכולה להכתיב - אבל לא לאורך זמן: "כפי שקבעתי בהחלטה קודמת, יש לזכור שהתביעה הייתה תביעה כספית למינוי כונס נכסים. בית המשפט אינו צריך לתת החלטה במחלוקת בין דייר אחד למשנהו. משהוגשו תוכניות שאושרו על-ידי העירייה, סבורני שיש לאשר תוכניות אלו כעת". אלא שהוויכוח מתחדש ומגיע עד מהרה למהומה: "אני עכשיו בחמש דקות אבקש מי אשם?!", מנסה קולנדר-אברמוביץ' להסביר בפעם המי-יודע-כמה. "העניין הוא אם בית המשפט עכשיו בתיק הזה יכול לאשר תוכנית כמות שהיא".
דבריה של קולנדר-אברמוביץ' טובעים במהומה, שכאמור - מעולם לא ראיתי כמותה. היא ממשיכה לנסות להסביר, ולבסוף מורידה ביאוש את ראשה על ידיה. הצעקות מגיעות כעת לסף האלימות הפיזית, ואז - רק אז - קולנדר-אברמוביץ' קמה ויוצאת. היא הייתה צריכה לעשות זאת רבע שעה קודם לכן, להזעיק את המשמר ואף להטיל הוצאות. במקום זאת, קיבלנו מחזה שהמילה "ביזיון" קטנה עליו.
ממשיכה לדבר אל הקיר המהומה נמשכת גם אחרי שקולנדר-אברמוביץ' יוצאת, וגם אזהרתה של הקלדנית שמיד יגיעו המאבטחים אינה מרגיעה את הניצים. קולנדר-אברמוביץ' חוזרת אחרי כמה דקות, ומנסה שוב להסביר מהן מגבלות סמכותה בתיק שלפניה: "אני מצטערת, בית המשפט לא יכול לאשר. יש תוכניות שמאושרות בעירייה. זה הדבר היחיד שאני יכולה לאשר. אם אתם חושבים שהאדריכל טעה - בזה אני לא יכולה להתערב. זה הליך אחר. זה אולי יקח לכם עוד זמן. לא יכולה לאשר לכם תוכניות שלא מאושרות בעירייה! בית המשפט לא יכול!".
חשבתם שהוויכוח הסתיים? מה פתאום. הדיירים והכונס ממשיכים להתנצח, וקולנדר-אברמוביץ' ממשיכה לדבר אל הקיר: "זה לא מעניין אותי. אתם לא מבינים? אני לא דנה בזה. אני לא יכולה לתת לכם שום אישור מעבר לתוכניות שהגשתם לעירייה. אתם רוצים לעשות משהו לא באישור שלי - אז למה בכלל פניתם לבית המשפט?"
כעת יש באולם מאבטח, אבל הוא לא מתערב - משום שקולנדר-אברמוביץ' אינה מבקשת זאת ממנו. אם לה לא אכפת - אני מוצא הערה ברשימותי - למה שיתערב? קולנדר-אברמוביץ' ממשיכה להכתיב את ההחלטה תוך התעלמות מן הצעקות שמסביב. כעת יש לה טרוניות לעורכי הדין: "מישהו אמר לכם להגיש בקשה?! אם הגשתם - זה מה שאני עושה! אי-אפשר למשוך אותה כי יש פרוטוקול. תעשו מה שאתם רוצים. אם הכונס חושב שהוא יכול עם הנציגות להמשיך הלאה ולקבל טופס 4 - שיקדם את זה. אני כבית משפט לא יכולה לאשר את זה. ואתם הדיירים תעשו מה שאתם רוצים".
כעת המאבטח מתערב מיוזמתו ומרגיע את הבעל, מחליף כמה מילים עם קולנדר-אברמוביץ' ואומר לבעל שהדיון הסתיים ועליו לצאת. קולנדר-אברמוביץ' נותנת החלטה, אם כי מספסלי הקהל כלל לא ברור מה החליטה. היא מדברת מחוץ לדיון עם עורכי הדין, וגם הכונס - שהיה הכי רגוע ומקצועי לאורך הדיון - כבר יוצא קצת מכליו. הוא יבקש לפנות את הדיירים, שלטעמו הם פולשים; "שיגורו באוהלים".
לא מעמידה אותה במקומה בתיק הבא מופיעים רק עורכי דין, וזה אומר שהוא יותר רגוע - אבל לא הרבה יותר. כל הוויכוח הוא על מדידת שטח השנוי במחלוקת, סוגיה שבכלל לא ברור מדוע היא זקוקה להכרעה שיפוטית, ואיכשהו השניים מצליחים להפוך אותו למלחמת אגו. הוויכוח גולש עד מהרה לשפה בוטה, ובוודאי לא תופתעו לשמוע שקולנדר-אברמוביץ' אינה מתערבת. היא דווקא מחייכת, והפעם מצליחה בדרכי נועם למצוא פתרון:
"זו חנות שעובדת יום ולילה? אי-אפשר למצוא שעה [שיוכלו למדוד]? באיזו שעה החנות נפתחת? באמת אני שואלת. בטח לא נפתחת לפני 9:00-8:00. אפשר לפני שהיא נפתחת או בערב". בעלי החנות נכנס בדיוק בזמן, ומשיב שהחנות נסגרת ב-13:30. קולנדר-אברמוביץ' מתמוגגת: "מעולה! אחת וחצי!" - ואז בוודאי-אפשר למדוד. אלא שעורכי הדין בשלהם, וגם קולנדר-אברמוביץ' בשלה: הם צועקים, והיא מנסה להכתיב החלטה.
עורכת דין אחת מתעקשת להמשיך למרות ההכתבה - הפרה בוטה של כללי נימוס בסיסיים - אבל קולנדר-אברמוביץ' לא מעמידה אותה במקומה. "בסדר, אמרת את זה, הבנתי! החלטה, החלטה, החלטה, החלטה". כעת הוויכוח הוא האם המדידה תתואם בו במקום או רק בהמשך. קולנדר-אברמוביץ' חותכת במהירות וקובעת דיון המשך ל-11.1.17.
השורה התחתונה: ביזיון מוחלט. לא צריך לומר שום דבר נוסף מזג שיפוטי: 4. יעילות: 7. 