ענת גוב התייסרה כשאמה סבלה ממחלת הסרטן, ביודעה שהסוף קרב. כל שכתבה במחזה הנפלא "אהבת מוות" נכון גם להיום, ונוגע ללב כל צופה, ברגשות הכי עמוקים ומוסתרים. יש במחזה משהו שחוצה כל גבולות זמן ומקום, ועיקרו האנושיות; מצד אחד - קיים החשש מהמוות, שמאידך-גיסא הופך בגלל מצוקת נפש לכמיהה אליו וציפיה שיתממש כבר. סגנון הכתיבה רווי ההומור של ענת גוב, אומנם נוגע בבעיות הקיום, אך גם מדגדג את בלוטות הצחוק ביכולת הסאטירה שלה. ווידוי אישי: אני כבר לא פוחדת מהמוות, כי רופא שהיה אמור לצנתר אותי, פישל בהרדמה, ולכן גרם למערכת העצבים האוטונומית שלי לקרוס ולגרום לדום לב. כל זמן האירוע אני לא חשתי דבר, מהשנייה בה הוא הרדים אותי לנצח. לא בנסיונות הנפל שלו להזריק לי אנטרופין, ולא בהמשך באנדרנלין. הלב הראה cardiac arrest - דום לב מוחלט. רק מכות חשמל בתום דקות ארוכות הצליחו להחזיר אותי לחיים. בדקות אלו לא ראיתי לבן, לא חשתי דבר, והכל היה טוב. שום כאב ושום סבל. לכן אינני פוחדת מהמוות. זה הרי דבר שחייב לקרות ביום מן הימים ואין לירוא מפניו. מירה, גיבורת המחזה, (ליליאן ברטו) המגלמת במלואה אישה קשת יום, לחוצה בתוך ים של מטלות פלוס עבודתה כמורה, שפגישתה עם דמות המוות מביאה לה תובנות חדשות, ומשנה לה את הקונספט: היא מתחילה לייחל למוות כאל ישועה מהכל. סצינת הפתיחה של המחזה באמצע לילה, עשויה כפנינה תיאטרלית, וממחישה את המצב בשלמותו. יורם טולדנו בדמות מיסתורית של המוות - מקסים ומהפנט, ועצם התגלמותו כבן אדם, מסירה את כל חששותיה של מירה, וגורמת לה להתאוות שכבר יבוא לקחתה אל הלא נודע. הדיאלוג שלהם מקסים, מלאכת מחשבת. כדי לקרב את הגאולה (כך כעת נראה בעיניה המוות - כגואל, משיח) היא מוודאת לאן פעמיו כעת, מה המשימה הבאה שלו, ושם היא מופיעה בלילה סוער וגשום. בהוסיפס אליו הגיעה, כשאין לה מושג מה זה, שוכנים חולים סופניים. מי מהם הוא היעד? את זאת אינה יודעת. אך היא נשארת שם כמה ימים, מתחברת לכל החולים המכבירים עליה את חכמתם וראיית הדברים שלהם - כל אחד עם סיפורו האישי. שלומי (לירון ברנס) מקסים אותה באנושיות הרבה והרוך וההבנה שהוא מפגין כלפיה, עד שלבסוף היא מתאהבת בו ומעזה להמחיש את רגשותיה. הסצינה המשותפת שלהם לקראת סוף המחזה, מעלה אותו וגורמת להתרומות הרוח. יוסוף (יעקב דניאל) הוא טבח ערבי מרמאללה, ששובה את לבה ואת לב הצופים בארוחת מטעמים שהוא מבשל עבורה יחד עם כל שאר החולים, אך בטוב הלב שלו שפורץ גבולות ועמים. רחל המשותקת (סנדרה שונוולד) מעזה לפתוח את סגור ליבה ולגלות לה ולכולם את מה שלא סיפרה לאדם עד שמירה הגיעה. האווירה כולה, של ידיעה שהמוות מחכה לכולם, כורכת אותה באותו מעגל, וכשהמוות חוזר ומגיח כדי לקחת את נשמת מי מהם - הסוף המפתיע את כולם, כולל הקהל, חותם את המחזה הכה נפלא. לא עוזרים כל התחנונים לבעלה של מירה, אלי - ניסו כאביה יפה תואר ומלא הרגש אליה, והיא אינה מוכנה לחזור הביתה. היא מצפה לגואל. דמות מרנינה בתוך כל האווירה הכה מורכבת, היא של האחות המטפלת בהם - לימור (נעה בירון כובשת הלב בכנות משחקה, רעננותו והבלתי אמצעיות שלו). "אז למה בחרת לעבוד כאן?" שואלת אותה מירה. "כי כאן אני מכירה רופאים, שמציעים לי לצאת איתם" היא עונה. ואכן, הרופא שמגיע כדי לקבוע את מות מי מהחולים - שגם אותו מגלם כה יפה ניסו כאביה - גם הוא אכן מציע לה להיפגש לכשתסיים את המשמרת.... על-רקע תפאורה של מחלקה בהוספיס, שם מתרחש רובו של המחזה, אותה עיצב ערן עצמון המצוין, עם סערת גשם בחוץ ומוזיקה מופלאה שנוסכת את האווירה המתאימה להצגה, ושאותה חיבר אמיר לקנר היצירתי והמוכשר, עם תלבושות תואמות של מוני מדניק, לוקחת ההצגה את הצופים למחוזות כמו-לא ריאליים, תת-הכרתיים, כאילו בלתי אפשריים - אך מופלאים ומקסימים באותה עת. בימויו של גלעד קמחי עושה פלאות ומפיח חיים במחזה הכאילו ישן, אך טרי ורענן כביום כתיבתו. זאת - הודות לעבודת צוות השחקנים המעולים, שכל אחד מהם כמו נולד לתפקיד. הסיפור מרגש, מפתיע, ומאלף. פנינה תיאטרלית שהיא בבחינת חוויה.