רב-קו באגד. הבוקר (26.1.17) זה קרה לי בפעם השלישית. הטענתי את כרטיס הרב-קו שלי במכונה של אגד - ולא יצאה קבלה. בפעמיים הקודמות זה היה בחיפה ובירושלים, היום זה היה בתל אביב. שלוש פעמים הן חזקה. אני מתחיל לחשוב שאגד חוסכת נייר במקרה הטוב ומעלימה הכנסות במקרה הרע. החוק ברור וחד-משמעי: על כל תשלום צריך לתת חשבונית מס ו/או קבלה. אפילו לא צריך לשאול את הלקוח אם הוא רוצה אותה. בכל מקרה, הבוקר הקפדתי להקיש על "קבלה". לא עזר.
עכשיו זו בעיה שלי. אני צריך לרוץ אחרי אגד כדי לא לספוג פגיעה של 100 שקל. למוד ניסיון, הלכתי לשירות הלקוחות בתחנה המרכזית בירושלים. זה בקומה השנייה, אחרי מדרגות ספוגות בריח שתן; אין שילוט המכוון לקומה זו. בקומה עצמה, תקעו את שירות הלקוחות בפינה הכי רחוקה. השעה הייתה 8:10. הם פותחים רק ב-8:30 וסוגרים ב-15:00. כאמור, בעיה שלי.
רב-קו בכלל. שמתם לב כמה זמן לוקח לשלם ברב-קו, במיוחד בנסיעות בין-עירוניות? כמה שניות לפחות. לכאורה לא הרבה, אבל תכפילו את זה ב-50 נוסעים ותבינו למה האוטובוסים מאחרים. מי מכם שמבוגר מספיק, זוכר את הכרטיסיות: ניקוב של שנייה וגמרנו.
הרכבת הקלה בירושלים: 1. נמאס לי להרגיש שאני חשוד בגניבה עד שיוכח אחרת. בכל נסיעה - פשוטו כמשמעו - בודקים אותי (ואת כולנו) לפחות פעם אחת. היו נסיעות בנות 15 דקות בהן נבדקתי שלוש פעמים. שכיח מאוד לראות שלושה, ארבעה וחמישה פקחים בקרון אחד. התירוץ ששמעתי מהמפקחת הבוקר: זה בשביל סטטיסטיקה על התיקוף. שטויות. בשביל זה יש את מכונות התיקוף. חוץ מזה, סטטיסטיקה עושים על מדגם ולא על כולם; ודגימה כפולה ומשולשת מעוותת את הנתונים.
יכול להיות שסיטיפס תופסת הרבה נוסעים שלא שילמו. יכול גם להיות, שזה נובע בין היתר מכך שאין מספיק מכונות תיקוף ושלעיתים הצפיפות היא כזו שאי-אפשר להגיע אליהן. העיקר הוא, שכאשר נותנים לאדם תחושה שחושדים בו ממילא - אזי הוא אומר לעצמו: אם כבר, אז אנסה לעבוד על המערכת. ובצורה צינית: כדי שהפקחים לא יחשדו בכשרים חלילה, אוכיח להם שאני באמת גנב.
הרכבת הקלה בירושלים: 2. תזכורת לסיפור שסיפרתי בשבוע שעבר. הכנסת הערך הצבור לרכבת הקלה בירושלים, הביאה לכך שהכרטיסיות הטעונות ברב-קו הפכו לחסרות ערך. סיטיפס לא טרחה להבהיר זאת ללקוחותיה וכמובן לא הודיעה כיצד ניתן לקבל בחזרה את הכסף. עילה ממדרגה ראשונה לתביעה ייצוגית.
נתב"ג. שימו לב כמה קשה להשתמש בתחבורה ציבורית אל נמל התעופה הבינלאומי של ישראל וממנו. ברוב שעות היום יש רכבת רק פעם בחצי שעה, ובלילות - פעם בשעה בלבד. אוטובוסים לשם אין בכלל. בערים גדולות יש רכבות לפחות פעם ברבע שעה וגם אוטובוסים. רעיון פשוט: רכבות יותר תדירות ויותר קצרות. חוץ מזה, אם יהיו יותר רכבות - יהיו יותר נוסעים.
לוחות זמנים. בשבוע שעבר הודיע לי המפקח על התעבורה, שבעקבות תלונתי הוא קנס את דן על איחור ביציאת אוטובוס קו 4. כבר סיפרתי כאן על ההתעללות המתמידה של דן בנוסעי קו 10. ואלו כמובן רק דוגמאות. כל עוד הקנסות לא יוטלו על הנהגים ועל הסדרנים, התמונה לא תשתנה.
רכבת ישראל. ליד מכונות הכרטיסים, כדאי למכור כדורים נגד כאב ראש. הכריזה בתחנות וברכבות היא מתכון בטוח למיגרנה, אם לא לאובדן עשתונות. איזו רכבת נכנסת לאיזה רציף, מה אסור בתחנה, מה התחנה הבאה, מי שנוסע לתחנות אלו ואלו ואלו צריך להחליף רכבת, לא לשכוח חפצים, היציאה באמצעות כרטיס הנסיעה בלבד - וזה רק חלק מהדברים.
הייתי בתחילת החודש בברלין, המבורג ואמסטרדם. בתחנות הרכבת שלהן יש לפחות 20 רציפים ומאות רכבות ביום. אין כריזה ואין בטיח. כולם יודעים להסתכל על לוחות המידע ויש אשנבי מודיעין. גם ברכבות, כל שנאמר הוא מהי התחנה הבאה. בחלק מהרכבות כבר יש מסכים המספקים את כל המידע.
הרכבת הקלה בתל אביב. יקר ומיותר. פתרון שנהגה לפני שלושה עשורים לעיר שצריכה פתרונות אחרים לגמרי.
