הרגשיר

חיבור חסר / שושנה ויג אֲנִי רוֹצָה לְאַבֵּד אֶת עַצְמִי בְּדַרְכִּי אֶל הַחִבּוּרִים הַחֲדָשִׁים אֲפָרֵק לְגוֹרְמִים אֶת אֵיבָרַי אַנִּיחַ אוֹתָם בִּמְגֵרוֹת עֲטוּפוֹת בַּד מֶשִׁי יָנוּחוּ לָהֶם חֶלְקֵי מֹחִי הַמֻּתָּשׁ אֲנִי צְרִיכָה צוֹם אֲנִי צְרִיכָה אוֹר אֲנִי צְרִיכָה אֲדָמָה אֲנִי צְרִיכָה רִיק אֲוִיר חַם שֶׁאֶתְעוֹפֵף בְּעוֹלָמִי חַיָּה אֶת הָרֶגַע כְּמוֹ שֶׁרָצִיתִי כָּל הַיָּמִים מִישֶׁהוּ מוּכָן לֶאֱסֹף אוֹתִי? שושנה ויג כתבה את שירה, שנבע ממחשבותיה ומרגשותיה, פרסמה אותו בפייסבוק ובכך אפשרה לכל קורא לפרשו כהבנתו ולחשוב מחשבות שונות. למקרא השורה הראשונה - דאגתי, מה קורה לשושנה? מה גורם להכרזתה "אֲנִי רוֹצָה לְאַבֵּד אֶת עַצְמִי"? שושנה רוצה לאבד את עצמה? למה? מה קרה? בדקתי בפייסבוק וראיתי ששושנה שלחה לאחר פרסום השיר תמונות ודברים נוספים ש"שִידרו" אופטימיות וכתבתי לה תגובה שבה התייחסתי רק לחלק מהשיר: "יפה כתבת. חשוב שאדם יאמר מה נחוץ לו. צריך לא רק לאסוף אותך אלא גם לדאוג לשלמות, לאחר פירוק לגורמים..." ראיתי בתגובות לשיר, שאנשים נוספים, כנראה, חשו וחשבו כמוני ודאגו לשלומה. שוחחתי עם שושנה בטלפון ושמחתי לדון עִמה בניתוח השיר. לבקשתה, אני כותבת את דבריי כאן. השורה הראשונה "הקפיצה" אותי! טוב שהשורה השנייה בשיר, הוסיפה הסבר מרגיע (חלקית לפחות) שהדוברת בדרכה אל "הַחִבּוּרִים הַחֲדָשִׁים". כלומר, הדוברת אינה רוצה לאבד את עצמה במובן של התאבדות, חלילה, אלא לערוך בתוכה שינוי, כדי ליצור חיבור חדש ושונה מהקודם. בדרך לכך הדוברת רוצה לאבד את ה"עצמי" הקיים, כדי לאפשר יצירת "עצמי" חדש. ומה ברצונה לעשות? שושנה תיארה זאת במספר שלבים: שלב א': אֲפָרֵק לְגוֹרְמִים אֶת אֵיבָרַי ניתן לדמיין כיצד הדוברת מפרקת את איברי גופה לחלקים (אך לא רק את גופה הפיסי, אלא, אולי, גם את החלקים הרוחניים). היא עושה את הפירוק בעצמה, מרצונה. שלב ב: " אַנִּיחַ אוֹתָם בִּמְגֵרוֹת" נראה שהיא שומרת על סדר ומניחה את החלקים "בִּמְגֵרוֹת" ולא סתם "מְגֵרוֹת", אלא "עֲטוּפוֹת בַּד מֶשִׁי" היא דואגת לאיבריה שיונחו במקום נעים ויוקרתי והיא עושה פעולה זו בעצמה, ברצונה. שלב ג': "יָנוּחוּ לָהֶם חֶלְקֵי מֹחִי הַמֻּתָּשׁ" הדוברת מחלקת את מוחה, כמו את האיברים האחרים, לחלקים מתוך רצון שינוחו ויתאוששו שהרי יהיה צורך לחברם בעת "הַחִבּוּרִים הַחֲדָשִׁים" וזאת לאחר שהם התאוששו במגרות ש"עֲטוּפוֹת בַּד מֶשִׁי". בשורות הבאות הדוברת מספרת מה הם צרכיה. חשוב מאוד שאדם יֵדע לומר מה נחוץ לו, כדי שיוכל לספק זאת לעצמו. "אֲנִי צְרִיכָה צוֹם" - מדוע הדוברת חשה צורך בצום ? יכולות להיות לכך סיבות רבות. קורה שאדם חש שאכל הרבה והעמיס על גופו יותר מדי. כדי לנקות את הגוף, ולחוש טוב יותר וקל יותר, ניתן לצום זמן מה. "ואֲנִי צְרִיכָה אוֹר" - מדוע הדוברת חשה צורך באור? מה הם הדברים שמהווים "חושך" בחייה? "אֲנִי צְרִיכָה אֲדָמָה" - מדוע הדוברת חשה צורך באדמה? יש סברה שאנשי רוח "מעופפים" במחשבות ובעולמות עליונים מטבעם, ואולי לכן נחוץ לחוש שהרגליים הן על הקרקע, דבר שיוצר תחושת חיבור, בניגוד ל"ריחוף" שהיא חשה רוב הזמן. אם אדם חש, חלילה, חרדה, אחת הדרכים להתמודדות עִמה היא להצמיד את כפות הרגליים לקרקע, כדי לחוש את המציאות ואת החיבור אליה. דבר זה מקנה ביטחון כלשהו לאדם: אני פֹה! אני מודע לכך שכפות רגליי על הקרקע. אני שפוי, לא השתגעתי (לגמרי). "אֲנִי צְרִיכָה רִיק "- מדוע הדוברת חשה צורך ברִיק? אני שואלת ומשיבה לעצמי. ייתכן שהדוברת חשה כל הזמן שהראש עובד ומלא במחשבות, ואינו נח לרגע, אך נראה לי שאם תהיה לה דקה של רִיק, לא תוכל לסבול זאת ותמהר למלא אותו. בשורה הבאה לא כתבה הדוברת את המילים "אֲנִי צְרִיכָה", אך הוסיפה דבר שהיא "צְרִיכָה": כאילו כתבה: "(אֲנִי צְרִיכָה) אֲוִיר חַם שֶׁאֶתְעוֹפֵף בְּעוֹלָמִי". הדוברת רוצה חוֹם מהאנשים שסביבה, דבר שייתן לה תחושת ביטחון גם כשתתעופף בעולמה במחשבות נעלות. עם האוויר החם תצליח לעופף, אך חשוב גם שתנחת לאחר המעוף. "חַיָּה אֶת הָרֶגַע כְּמוֹ שֶׁרָצִיתִי כָּל הַיָּמִים" לחוות כל רגע במלואו ולחוש נוכחת במציאות, זה דבר חשוב. פעמים רבות אדם חש שדברים קורים, כביכול חולפים על פניו בלי שהוא חש שממש נָכַח באותו רגע, ולאחר מכן הוא חי את הדברים במחשבות ובזיכרונות. ייתכן שהדוברת חשה פעמים רבות, כפי שניכר מהמילים "כָּל הַיָּמִים", שהיא חושבת על העבר ועל העתיד, אך מה קורה לדוברת בכל רגע בהווה ? רצונה לחוש כל הזמן שהיא "חַיָּה אֶת הָרֶגַע", נוכחת בהווה וחשה אותו במלואו. השאלה: "מִישֶׁהוּ מוּכָן לֶאֱסֹף אוֹתִי ?" פונה אל הזולת, לאחר שבכל השיר דיברה על עצמה. הסיום בשאלה מעורר לתשובה של קורא השיר. שאלה היא אמצעי דידקטי שגורם לחשיבה ולצורך במתן תשובה כלשהי. ייתכן שיעזור לה אם מישהו יאסוף אותה ויסדר את האיברים שחילקה במקומם, אך ייתכן שהיא תאסוף את עצמה בעצמה, ולאחר החיבור אולי תכתוב שיר חדש. בתקוה שהחיבור לא יהיה כשם השיר: "חיבור חסר", שמתאר את תחושתה לפני "הַחִבּוּרִים הַחֲדָשִׁים", אלא "חיבור שלם" מדויק ומתאים לה, חיבור שיאפשר לדוברת לחוש מחוברת לעצמה בכוחות מחודשים, לאחר שהאיברים כולם ובעיקר מוחה שהיה מותש - נחו, והיא סיפקה לגופה ולנפשה את הדברים שהייתה "צריכה" וכך תוכל להיות גם מחוברת לאנשים נוספים, אולי לאלו שענו על שאלתה - פנייתה ובאו "לֶאֱסֹף" אוֹתה. בהצלחה בַ"חִבּוּרִים הַחֲדָשִׁים"!