התרבות המערבית נוצקה על יסוד הקלאסיקה היוונית בתיאטרון, בפילוסופיה ובאמנות, לצד חלקו של התנ"ך כבסיס לכל התרבויות. אייסכלוס, סופוקלס ואוריפידס הם העוגנים הראשיים בתולדות התיאטרון בכל הזמנים. מחזותיהם הועלו בתיאטרון (שאנו מכנים אמפיתיאטרון) בפני העם, כשכל מעשי הרצח האיומים מעולם לא נראו על הבמה. את תיאור החלקים המזוויעים שגרמו לטרגדיות תיארה המקהלה, שהייתה לקולו של המספר. המחזות הללו התבססו על יצירתו הנצחית "האיליאדה" של המשורר הומרוס, שכתב גם את "האודיסיאה". הקארמה הטרגית שמפעבעת בכמה דורות של משפחת מלוכה אחת, אטראוס, מתוארת ב"האורסטיאה" בשני מחזות שונים המהווים מיקשה אחת. אורך ההצגה בתיאטרון נוצר - שעתיים וחצי פלוס הפסקה, הם מבצע לא קל במיוחד בערב קר סחוף רוחות, וכשהבימאי רב הדמיון והנועזות אבישי מילשטיין מעמיד את הצופים בחצר מחוץ לאולם, כשבתוך כלוב מסורג ניצב אחד החוזרים ממלחמת טרויה ומספר לקהל את תיאור הההרג והרצח שנעשו בה ואת השמועות על מות המלך. ברקע - גופות בשקיות מוצאות מטנדר, ומונחות על קטע חול בקדמת הבמה. בהמשך, כשמתיישבים באולם ההאנגר שעירית בת ים היקצתה לתיאטרון נוצר, נפתחת מדי כמה דקות דלת האולם, אליו מוכנסות עוד אלונקות עם גופות שהוצאו מהטנדר שחנה בחוץ בתחילת ההצגה. פתיחת הדלת והשארתה פתוחה דקות ארוכות מדי פעם, המלווה במשב רוח קרה וזרם עשן תיאטרלי שמשום מה מיותר לחלוטין תמיד ובכל במה - גרמה לכך שהישיבה אינה כרוכה בתענוג. גודלה של הבמה הענקית, (שתופסת את רוב חלל ההאנגר, כשלקהל עצמו מוקצה רק כשליש מהאולם), מסמל את גדולת יוון, האימפריה השלטת בימי קדם. אך מלוא הגדולה והעוצמה מתגלמים יפה בהופעתה של המלכה קליטמנסטרה, אשתו של מנהיג מלכי יוון - אגממנון. מירב גרובר היא מלכה במלוא מובן המילה. שחקנית דרמטית מהשורה הראשונה, שהופעותיה בהצגות כמו "המורדים" בקאמרי, נחרטו בזכרון הקולקטיבי. עיצוב הבמה של אדם קלר, עם חלק מוגבה באמצעיתו ויורד לכיוון קדמתה, מאפשר למלכה לתת "כניסה" מרשימה כשהיא לוכדת כל תשומת לב. בחלק הראשון של הדרמה, היא מתעתעת בכולם, כמלכה שכה שמחה שבעלה אגממנון ניצח בקרב את טרויה, למרות השמועות על מותו שקדמו לבשורה. כשהוא מגיע סו"ס, עם קסנדרה, בתו של מלך טרויה פריאמוס, שנלקחה כשבויה ואותה הפך שם לפילגשו, עדיין המלכה ממשיכה לשחק אוהבת ונאמנה. אך מפצירה בו להכנס לאמבטיה ולמרק את גופו מהנסיעה הארוכה בים, מחופי טורקיה של היום לעירו, ארגוס. שם באמבטיה שמאחורי הבמה, מתבצע הרצח שלו, שאת מעשה שפיכות הדמים שאינו נראה לצופים, היא עצמה מתארת במילים, תוך החזקת יריעת בד ספוגת דם בידה. ההסבר שלה: זוהי נקמתה על שאגממנון העלה את בתה איפיגניה כעולה לאלים, טרם ההפלגה למלחמה, כדי שהאלים יעניקו למפרשי אניות היוונים רוח מתאימה. רצח אב את בתו, הדומה להפליא להקרבת בת יפתח לעולה בידי אביה בגלל נדר שנדר - הוא בלתי נסלח ע"י האם. ערן בוהם כאגממנון, אנה סטפן כנסיכה והנביאה קסנדרה השבויה, והולגר אירמיש כאגיסטוס, מאהב המלכה, תופסים זמן במה מועט יחסית. לעומת כל חמשת חברי המקהלה - שכאן קיבלו תפקידים של בני הבית- ומכאן חשיבותם הממוקדת בסיפור הרקע שהם מספרים במיכלול הטרגדיה. שפרה מילשטיין כסבתא, אביה ברוש כבת, יעל ברנפלד כאם, אלכס ויינגרט כאב, ואייל רז כחתן - כל אחד בביטויו האישי, הוגים ברהיטות את מילותיהם, כנדרש בקלאסיקה. עיקר הטרגדיה במחזה הוא הסבל האיום שנשאה בליבה קליטמנסטרה במשך עשר שנות מלחמת טרויה בנוסף לשמירת גחלת המשפחה המלכותית: רצח בתה, והסיבה לנקמה אינה רק הפילגש הצעירה שהביא עמו אגממנון לארמונו. הנקמה שלה היא שיאה של הטרגדיה. הגרנדיוזיות של הבימאי אבישי מילשטיין היא שעומדת בעורפם של כל המיקומים השונים של ההצגה - כמו בהפקת ההצגה הראשונה שהעלה תיאטרון נוצר לפני 25 שנים - "פנתיסיליאה". הצגה שלא תשכח בגלל כל מרכיביה, השחקנים והיוצרים כאחד. המסר שנושאת ההצגה הוא חוסר התכלית והבלות כל המלחמות באשר הן. בפרט אם הן למעשה נוצרו אז, (על-פי המיתולוגיה היוונית) - כפרי תכנוננם ויוזמתם של האלים, שרבו, קינאו זו בזה (הרה בצאוס), והתגלמו בקנאת בני האדם זה בזה או בסיבה האמיתית - קינאה בעושרה של טרויה, אותו חמדו. בחלק השני של הטרגדיה, "נושאות הנסכים" המוקדש לנקמת בנם של אגממנון וקליטמנסטרה, מגיע אורסתס (ערן בן צבי) כדי לנקום את רצח אביו ע"י אמו ומאהבה. את תפקיד פילאדס מגלם מוצי אביב. הזמר מלהקת פיקוד צפון הזכור משירו "מלכות החרמון". אליהם מתוספת תמר אלקן המצוינת כאלקטרה. היא עצמה מאוד מסקרנת, לכל מי שראה אותה בסרט "גיא אוני" שהפך גם לסידרה. מלבדם רוב הקאסט זהה לאלה שבחלק הראשון, אגממנון. גם אם המחזות היוונים הקלאסים חוזרים ועולים בגירסאות חדשות מדי פעם, ליחם לא נס, והמיתולוגיה היוונית ממשיכה תמיד להקסים את הקהל באשר הוא.