השופטת: איריס לושי-עבודי, בית המשפט המחוזי בתל אביב

המועד: יום שני, 12.12.2016, שעה 09:00

הנושא: כינוס נכסים

אין הרבה מה לכתוב הביתה על שני התיקים הראשונים ביום הדיונים של איריס לושי-עבודי. הדיון החל באיחור של רבע שעה, בשל העדרותו של נציג ארגון "פעמונים" המסייע לחייב, והצדדים מנצלים אותו לנהל מו"מ. שאלה מעניינת: האם זה ניצול טוב של הזמן, לנוכח העובדה שכולם כבר ממילא נמצאים באותו מקום? ומה היה קורה אילו כולם היו מדייקים? נשאיר את השאלה הזאת פתוחה, כי לושי-עבודי נכנסת לאולם, נותנת תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים - ועושה זאת רק אחרי שהיא בודקת היטב את כל הפרטים. כך היא עושה גם בתיק הבא, תוך שהיא מקפידה על רישום נכון של ההסכמות ושל הפרטים הנוגעים לאשתו של החייב. קל מאוד להיכנס לשגרה בתיקים כאלו ולזלזל בפרטים, אך לושי-עבודי אינה נופלת בפח הזה. את התיק הבא לא ניתן לקיים, ולושי-עבודי מתנצלת על תקלה שכלל אינה באחריותה: "לא הודיעו לכם? היא [החייבת] מאושפזת - לידה או שמירה או משהו כזה. קבעתי את הדיון החדש לתחילת מרס, אני מתנצלת שלא הודיעו לכם". כעת מתחיל הדיון העיקרי, ולושי-עבודי מוכיחה שהתכוננה לקראתו בצורה מעולה - שוב, לא דבר מובן מאליו בעומס בו מצויים שופטי חדלות הפרעון. היא שמה לכך שהחייב (2 מיליון שקל) חי ברמה הגבוהה בהרבה מזו שהייתם מצפים לראות, וכמו הנאמנת - גם היא חושדת שיש לו נכסים או הכנסות עליהם לא דיווח. זהו הרקע ההולך ומתברר בדקות הבאות, וכעת נראה כיצד לושי-עבודי יורדת לשורש העניין.

"זה פרס בשבילו"

"אני לא רואה איך התיק הזה מסתיים בלי סכומים משמעותיים", פותחת לושי-עבודי. "הוא בחור צעיר, יש לו הרבה בעיות. אני רואה את הדוח של גבירתי [הנאמנת] לגבי ההכנסות, איך הוא חי, זה לא מתאים. אני מציעה להגיע להסכמות להגדלת הצו [לתשלום החודשי] בצורה משמעותית. אני לא חושבת שאחרת הוא יכול לראות כאן הפטר, לפחות לא בשנים הקרובות. חבל, בחור צעיר, הוא ודאי רוצה לחיות את חייו. אני רוצה לעזור לו, אבל אני לא רואה את המאמץ [מצידו]". באת כוח הכנ"ר מציעה לבדוק את התנהלותו של החייב, אבל לושי-עבודי תכליתית: "בשביל מה? זה פרס בשבילו. אני לא אבטל את ההליך. יישאר ההליך הזה, אין מה לעשות". כעת היא פונה אל החייב: "אתה מבין מה שאני אומרת לך, אדוני? יש לך נושים בעשרות אלפי שקלים, אתה חי מעל ליכולתך. תעמוד בבקשה, אתה בבית משפט". החייב מסביר שעורך דינו אמר לו שלא לדבר בהעדרו. "בסדר גמור", משיבה לושי-עבודי. "העובדה שאתה משלם בזמן היא לא במחלוקת. העניין הוא, האם אתה משלם בהתאם ליכולת שלך. פושט רגל במדינת ישראל שנוסע ברכב יקר, שחי חיים" - החייב מפסיק אותה וטוען שהנאמנת משקרת. לושי-עבודי: "אני תכף אחקור אותך. אני לא רוצה לחקור אותך כשעורך הדין לא פה. אני אחקור אותך ואראה איך אתה חי. אדוני ייצא החוצה ויברר עם עורך הדין שלו מתי הוא מתכוון להגיע". חבל שלא דיברנו על המשיח, כי בדיוק עכשיו נכנס עורך הדין - באיחור של 12 דקות. לושי-עבודי מתעדת זאת בפרוטוקול ושואלת אותו מה יש לו להגיד. "היו פקקים", הוא מתרץ, ולושי-עבודי צריכה להכניס לו לפה: "אדוני מתנצל על האיחור?". כן. יופי. אפשר לגשת לעניין. "אני אמרתי ללקוח של אדוני לפני שאדוני הגיע, שיש פה חייב שעל פני הדברים חי ברמת חיים שאינה מתאימה לפושט רגל. אנחנו נמצאים פה בבקשה של החייב, שרוצה לפתוח דף חדש. אני מוכנה לתת לו את זה, בתנאי שהצו יותאם ליכולות שלו". עורך הדין טוען שיש בעיה עם מס הכנסה, אבל כבר ראינו, כי לושי-עבודי מוכנה היטב: "לא מדובר על 120,000 שקל. התסקיר הוא 350,000 שקל. אדוני טוען שאין לו יכולת - נשאל אותו כמה שאלות. אחר כך תשאל הנאמנת שיש לה יותר מידע; אני אשאל לפי מה שלפני".

"אז בוא נדבר עליך"

לושי-עבודי חוקרת את החייב כמעט בחקירה נגדית. היא רוצה לדעת כל פרט: באלו כרטיסי אשראי הוא משתמש, איזה רכב יש לו, מה היקף הוצאותיו. "זה בסדר גמור לקבל עזרה. אנחנו רוצים לדעת כמה עזרה אתה מקבל", היא מסבירה. הלה טוען שרק משתמש בכרטיסי אשראי של הורי אשתו, אבל לושי-עבודי עירנית: "אם כרטיס אשראי זה בעיניך לא כסף - יש לך טעות. כרטיס אשראי הוא כסף לכל דבר". החייב טוען שהוא מחזיר לחמותו את ההוצאות המשולמות בכרטיס האשראי שלה. לושי-עבודי רוצה פרטים: "איך אנחנו יודעים על מערכת ההתחשבנות בין אשתך לבין האימא שלה? אז בוא נדבר עליך. אמרת שאתה עושה שימוש בכרטיס של אביך. תסביר לי איך זה נעשה". החייב אומר שהוא מחזיר אחרי שבוע. לושי-עבודי: "אתה יכול להגיד לי מה היקף השימוש שאתה עושה בכרטיסי אשראי של אחרים?". החייב: "רוב ההוצאות זה בכרטיס אשראי". לושי-עבודי: "זה לא מה ששאלתי אותך. אני שואלת אותך האם בנוסף להכנסות שלך, אתה זוכה ל'הטבות' באמצעות שימוש בכרטיסי ישראי של בני משפחה שנותנים לך להשתמש בהם? הודית בהגינותך - או שזה בגלל שהנאמנת כבר עשתה חקירות - שאתה משתמש בכרטיסי אשראי של אחרים". החייב טוען שהם מחזירים הכל, אבל לושי-עבודי מבהירה: "ההליך הזה [פשיטת הרגל] לא מאפשר לך לעשות את זה, ואם אתה עושה את זה - אתה צריך להיות שקוף. ואם אתה רוצה שיאמינו לך - אתה צריך להיות עוד יותר שקוף. צריך להביא את הקבלות ולהראות שאתה מחזיר. אולי אתה עושה שימוש בהיקף הרבה יותר גדול".

4,000 שקל בחודש למטפלת

כעת מגיע תורה של הנאמנת, ולושי-עבודי מקפידה גם על זכויותיו של החייב: "הוא עונה, גבירתי לא שומעת". מצד שני, היא מושיבה את בא-כוחו של החייב כאשר הוא מתערב, ולבסוף שוב נוטלת את ההובלה: "תקשיב רגע, אדוני", היא אומרת לאחר עיון מהיר בדוחות שהגיש. "דיווחת על 4,000 שקל לחודש למזון? אתה מדבר אתי על חודש בודד, שבו דיווחת על הוצאות יותר נמוכות כי לא אספת קבלות? לפני חמש דקות אמרת לי שדיווחת על 6,000 שקל". החייב מתקן את עצמו: הוא דיבר על חודשיים. בתחילת הדיון הוזכר שלחייב יש רכב יוקרה, וכעת הוא מסביר שזהו רכב שקיבל ממעסיקו. "אם אדוני לא מכיר את זה", מעמידה אותו לושי-עבודי על המצב, "הטבות שמתקבלות מהעבודה זה דבר שצריך להתחשב בו". לושי-עבודי מכתיבה, החייב מתערב והיא מסבירה: "רק שנייה, אדוני, אני לא מציינת מה אתה אומר, אני מציינת מה היא [הנאמנת] אומרת. אתן לך להגיב". לושי-עבודי עוברת להכנסתה של אשת החייב, וגם שם מוצאת תמיהות: מדוע יש הורדות לתשלומי רשות? "לא להתערב באמצע חקירה, בבקשה", היא משתיקה את בא-כוחו של החייב. כאשר החייב מציין שהוא מדווח על הכנסה נוספת, פונה לושי-עבודי לנאמנת: "כתוב פה הכנסה נוספת, הוא מדווח על זה. אז גבירתי תשאל אותו למה הוא לא מציג תלושים". לושי-עבודי מחזירה את הנאמנת למסלול: "אם גבירתי רוצה לנהל חקירה - תשאל שאלות; אם גבירתי רוצה לסכם - תסכם. אז תשאלי. גבירתי תסיים את כל השאלות שלה ואז נדבר מה שצריך לעשות". סעיף אחרון: 4,000 שקל לחודש למטפלת. "אני מניחה שצהרון יותר זול", מעירה לושי-עבודי והנאמנת מסכימה איתה: 1,000 שקל בלבד. אבל כאשר הנאמנת ממשיכה לדבר במקום לשאול, לושי-עבודי חותכת: "אני לא מוכנה. שאדוני [החייב] יישב. את רוצה לסכם - בבקשה, שגבירתי תסכם". היא מרימה את קולה ופונה לחייב: "לא כל מילה שהיא אומרת אתה תענה! יש לך עורך דין, הוא יענה".

"קופה מסתובבת"

את התרעומת האמיתית שלה מפנה לושי-עבודי לעורך דינו של החייב, התוהה "מדוע חוזרים אחורה". היא משיבה: "אדוני באמת שואלת אותי למה זה ככה? ברור מאליו שצו החיוב לא תואם את ההכנסות של החייב. יש לו כנראה הכנסות שהוא עושה מעבר לפּוּל המשפחתי, שגם אותו הוא כנראה לא מדווח במלואו. יש תשלומים מבחוץ, אני לא ראיתי את כל התשלומים האלה, וברור שצריך לקבל תמונה מלאה לפני שנסיים את ההליך הזה. לא ברור על מה יושב איזה סכום שאני אתן". לושי-עבודי מכתיבה החלטה בצורה רהוטה ותמציתית, ומראה שקלטה שתי מילים שנפלטו מפיו של החייב: "קופה מסתובבת". לא ניתן לדון בבקשת החייב להפטר, כי יכולתו הכלכלית לא ברורה. מתוך שלל הוויכוחים והטענות, בוררת לושי-עבודי את הצעד המעשי: החייב ימציא לנאמנת בתוך שבועיים את המסמכים שהיא מבקשת. היא גם מורה לזמן את מעסיקו של החייב לחקירה בפני הנאמנת, כדי לעמוד על התשלומים שנעשים במישרין לחייב. השורה התחתונה - מוקפדת ומאוזנת: "בשלב זה הבקשה לא תוכרע אלא לאחר קבלת כל המסמכים". לאמר: הבקשה להפטר אינה נדחית ואינה נמחקת, אלא נשארת פתוחה. "לא יהיה פה שיתוף פעולה מצידו - הוא לא יגיע לשום מקום", מבהירה לושי-עבודי לבא-כוחו של החייב. "אי-אפשר להגיע עכשיו להסדר". הצדדים ממשיכים להתווכח, אבל לושי-עבודי עושה את הדבר הנכון: "תודה רבה לכם", היא אומרת ויוצאת.

השורה התחתונה: הכנה מצוינת לדיון, שימת לב לפרטים וחקירה מדוקדקת מביאים במהירות לתוצאה הנכונה. לושי-עבודי מאזנת היטב בין הרצון לסייע לחייב לבין הכורח להוציא ממנו כמה שיותר לטובת נושיו.

יעילות: 9

מזג שיפוטי: 8