המחזאי היהודי-אמריקני ניל סיימון אהוב ומקובל על הצופים בכל מקום, יותר מגדולי המחזאים האמריקניים של המאה העשרים כמו טנסי ויליאמס, ארתור מילר ויוג'ין או'ניל. אומנם כולם שואבים את מקורות היצירה מחייהם הפרטיים או מהסביבה בה גדלו, אך סיימון יודע גם להצחיק, ובכך גדולתו. המצוקות המשפחתיות, המטילות צל על חיי גיבורי המחזות של כל אלה, עיקר הדרמה, המטובלת בצחוק והומור, והם הנושאים העיקריים שבמחזותיו. לבית הסבתא הקשוחה, שהחיים לא חייכו אליה, מגיעים לאיפסון שני אחים, נכדיה, שאביהם שחייב סכומי כסף בשוק האפור נאלץ להיפרד מהם, ולתור את הארץ בנסיונו לעבוד כדי לגייס את כל הסכום הדרוש, על-מנת שלא יחוסל בידי המאפיה. הסבתא, שאותה מגלמת כה נפלא, בתפקיד שמדגים את כשרונה הבלתי נידלה של השחקנית ליאת גורן, בעלת הקול הכה מיוחד שמזכיר את אורנה פורת ז"ל - מהווה את העוגן המרכזי בהצגה. דרכה אנו מתוודעים לתכונותיה המטריארכליות - השתלטנות עד רמיסה שלה את ארבעת ילדיה, והממשיכה גם בחיי נכדיה, הנאלצים לחיות עמה עד יעבור הזעם. הניג'סיות היהודית הידועה של האם השולטת בבית, נעשית בצורה מבריקה הודות לכשרונה ואישיותה הקורנת של ליאת גורן, בזכות נסיונה העשיר ב"הבימה", מאז "מארחים את מר סלואן", אך גם הודות לידו המנווטת של הבימאי ומתרגם המחזה, מיכה לבינסון. על-רקע תפאורה תקופתית ריאליסטית של נטע הקר, חולקים הילדים את החיים אצל הסבתא עם דודתם בלה, רווקה בת 30 ומשהו, (שירי גדני) בביצוע מופלא, שכה מרטיט כל לב, בחן הטבעי שלה, בכמויות הרגש ואהבת החיים שלה. שירי, שכה בלטה בסידרה "פולישוק", ובשנותיה בת' גשר, זוכה כאן לתפקיד מרשים ביותר ומקסימה את הצופים בכמויות. כך גם אחותה המגמגמת גרט, (אדוה עדני במשחק קומי מופלא) חרף הליקוי הקל שלה, שנגרם הודות ללחץ המתיש מצד אמה, יותר מאשר לו היה רק ליקוי מולד -, וכן אורן כהן כ"לואי" במשחק עסיסי ואותנטי של גנגסטר קטן, כאחיו של אדי (אודי בן דוד), אבי הילדים שהתאלמן מאשתו ובשל כך נאלץ להעביר את בניו לאמו; האח הגדול מבין 2 הנכדים, ג'יי (אדם שנל המקסים שמרהיב ומפתיע ביכולת משחקו) והקטן - ארטי (יואב סעדיאן רוזנברג, תלמיד תיכון קלמן ברמת השרון), עושים כל שביכולתם כדי להיחלץ מהצבת בו הם נתונים אצל הסבתא. הסיפור מתרחש בשנות השפל הכלכלי בארה"ב, כשמשפחות כה רבות נאבקו על פת לחמם. הכל מאוד ריאלי, ויחד עם זה הודות למשחק המשובח והבלתי אמצעי של השחקנים - יוצרת הצגה שמצד אחד מעלה חיוכים רבים, ומצד שני אינה כבדה או נושאת מסר פוליטי. הכל פה אנושי, עוסק בבעיות האנשים הקטנים באמריקה, בלי פילוסופיות וסיבוכים. הדרמה היא החיים עצמם, ויכולת הילדים להתעלות מעל כל המצוקות, שהגדולה בהן היא שתלטנות הסבתא, שלא מותירה להם כמעט אפשרות ביטוי אישי. התלבושות הכה נכונות של סבטלנה ברגר, על-רקע צילומי הווידאו של אדם לבינסון, התאורה של עדי שמרוני והמוזיקה של אלדד לידור - מעניקים את הרקע הנכון למשחק הקאסט שהופך כאן לגיבור הראשי. "אבודים ביונקרס" הוא מחזה קליל, מבדר, על-אף בעיתיות של החיים המסופרים כאן, שהם למעשה חלק מההיסטוריה האמריקנית - ועם כל זאת, משהו כה שונה מהאווירה הדיכאונית ומלאת הנבואות השחורות, שאופפת אותנו כאן תודות למדיה התקשורתית והשלכותיה. משהו שמרענן ומוציא אותך לשעה וארבעים של קלילות, חן ונעימות.