עוד לפני שנולדו במדינה מסעדות של גורמה, כיכבו בה לרוב מסעדות מזרחיות עממיות, שהגישו בעיקר בשרים על האש, בצד פיתות עם חומוס וטחינה. בינתיים זרמו בים מים רבים, ובחלוף השנים הן איבדו את כתרן. ונותרו בחזקת כוכבות ליגה ב'.
עם אלה נמנות לא מעט מסעדות שאימצו לעצמן את השם "אבו חסן", הפזורות פה ושם ברחבי המדינה, מבלי היותן קשורות זו לזו. את הספתח עשתה מסעדת "אבו חסן" ביפו, במחצית השנייה של המאה החולפת, שבמקורה הייתה רק דוכן-מכירה.
אנחנו נקלענו ל"אבו חסן", הממוקמת במרכז של הרצליה פיתוח (רחוב משכית 27) - מסעדה ותיקה ושוקקת-חיים. מן התפריט שהוצע לשולחן התברר מידית שהדברים אמורים בקולינריה עממית, שהייתה חביבה במיוחד על קהל הסועדים הישראלי בימים עברו, ושגם עתה, מסתבר, לא נס עדיין ליחה.
לא לתפארת היינו בשניים, לעת צהריים, ופתחנו בחומוס עם פיתות חמות, בצירוף חמוצים שלא הרשימו אותנו. לעומת זאת החומוס היה דווקא גזעי, ועליו כמובן גאוות "אבו חסן". המשכנו בסנייה, ביחד עם סטייק, שהוגשו בתוספת סלט ומג'דרה. הסנייה בטחינה ערבה לחיכנו, אך הסטייק, לעומת זאת, נחשף בקלונו, בלתי מזוהה במהות בשרו, עם טעם תפל ובדמות סוליה.
גם הקינוח היה די אומלל: שתי בקלוות קטנות, מתוצרת עצמית, שלא שבענו שום נחת מהן. גם הקפה עם ההל לא הרשים, לפחות אם נאמר זאת בלשון-המעטה, ובוודאי לא היה זה קפה ערבי משובח, החביב כל כך על קפה-איסטניסטים כמונו.
החשבון הסתכם ב-215 שקל, והוספנו עליו תשר של 12% לשרות שהיה בהחלט ככה-ככה. את "אבו חסן" זיכינו בסוף ב-6 מתוך 10 הנקודות של הסולם הקולינרי שלנו, ונותר לנו רק לזעוק: הוי כמה חבל שהדברים אמורים במסעדה בעלת פוטנציאל, שלמרבה הצער כלל אינו מנוצל.
