מה בין נתניהו לויצמן

השאלה העיקרית המתחדדת, עוד לפני הכרעות, כאמור, במישור הפלילי: האם כשירים וראויים בני הזוג, נוכח התנהגותם, להמשיך ולשבת במעון ראש הממשלה בבלפור. המבחן הוא מוסרי, ערכי, כאמור, והוא לדידי המבחן העיקרי. פרשת המתנות של הנשיא לשעבר עזר ויצמן היא נקודת המבחן. ביום 30.12.99 חשף הח"מ (יואב יצחק) את פרשת המתנות הכספיות בהיקף של מאות אלפי דולרים שקיבל הנשיא דאז עזר ויצמן מאיל ההון אדוארד סרוסי. חלק מהכספים קיבל בעת כהונתו כחבר כנסת ובמעמדו שר בממשלה. חלק גם בתקופת כהונתו כנשיא. הקצב היה 5,000 דולר לחודש, בהעברה בנקאית, בכל תחילת חודש, שבוצעה מחשבון נאמנות של אדוארד סרוסי שנוהל בפועל על-ידי משרדו של עו"ד חנינה ברנדס. כספים נוספים בהיקף משמעותי הועברו בכמה הזדמנויות. גם אז, כמו ארנון מילצ'ן עתה, טען נותן המתנות: לא ביקשתי ולא ציפיתי לתמורה. בזמנו עבדתי בעיתונים מעריב וגלובס. למרות זאת, נאלצתי לחשוף את הפרשה במסיבת עיתונאים מיוחדת שזימנתי, ולא בכלי תקשורת גדול ומשמעותי שבו עבדתי. הסיבה: עורך מעריב יעקב ארז וסגנו המתחסד עמוס רגב טירפדו את הפרסום במעריב, בעקבות לחצים שהופעלו עליהם מצד בית הנשיא ומצד גורמים נוספים שהתגייסו לבלום את הח"מ; החשיפה טורפדה גם בעיתון גלובס עקב התערבות ישירה של אליעזר פישמן, בעל השליטה. הנימוק המרכזי שהועלה להצדקת סיכול הפרסום הראשוני בעיתונאים אלה: צריך להימנע מהפלת ויצמן, שכן הוא הגורם העיקרי התומך באהוד ברק - שעסק באותם ימים, בתפקידו כראש ממשלה, בקידום הסכם עם יאסר ערפאת. קידום השלום הוא מטרה נעלה שאותה יש להעדיף גם במחיר הסתרת האמת, נטען. שלום יביא כמובן לפריחת העסקים, כולל עסקי העיתונות. האמת הייתה שונה: אנשי עסקים ניסו לטרפד את החשיפה, מסיבות עסקיות, ולא מסיבות אידיאולוגיות ומדיניות. הנשיא ויצמן, ומנכ"ל בית הנשיא אריה שומר, שהבינו היטב כי אני נחוש לפרסם את המידע החמור, גייסו את הפרקליט הבכיר ד"ר יעקב וינרוט (שייצג את נתניהו בפרשת עמדי ועתה מייצגו בפרשת המתנות). הם ידעו היטב על יחסי החברות העמוקים ועל-כך שוינרוט הוא אחד האישים המוערכים והאהובים על-ידי הח"מ. על-אף זאת, גם באותם ימים הם לא הפנימו, מה שוינרוט הבין היטב, כי לא ניתן לעצור פרשה בסדר-גודל זה. ויצמן ושומר השתמשו בגורמים נוספים בניסיון להניא אותי מחשיפת המידע. טובת המדינה מחייבת זאת, אמרו. התנגדתי כמובן לתזה זו. פעלתי לבדי, באופן עצמאי. את מסיבת העיתונאים הראשונה ערכתי ביום 30.12.99 (יום חמישי). הגיעו שניים או שלושה עיתונאים - בלבד. ערוץ 1 נתן באותו ערב ביטוי מוגבל לחשיפה. עיתונות אמיתית הייתה צריכה להסתער. אלא שגם אז, כמו בפרשות אהוד אולמרט שאותן חשפנו, קמו לכלותנו למחרת היום (יום שישי) ובימים שלאחר מכן בפרסומים משמיצים. חלק מהם: עיתון ידיעות אחרונות, ובראשו ארנון מוזס, התגייס כדי לטשטש את העובדות ולפגוע בלגיטימיות של החושף. בעמוד מס' 2 בגליון החדשות הענקי של יום שישי, הוצג הח"מ, על-פני חצי עמוד, כמי שפועל משיקולים זרים כדי לפגוע בנשיא מצטיין, וכאילו בעצם חשיפתי חיללתי את קדושת תרומתו הכספית של סרוסי שנועדה כביכול לטיפול בבנו של ויצמן, שנפצע בשירות צבאי; העיתונאי אמיר אורן פרסם בעמוד הראשון של עיתון הארץ כתבה משמיצה, כאילו הח"מ פעל-פרסם את החשיפה בשירותו של עפר נמרודי, בעל השליטה במעריב, כנקמה, כביכול, לאחר שסורבה בקשת נמרודי לחנינה מויצמן. כל הבדותות שפרסמו לא הועילו. הגנתי על עמדתי. השבתי מלחמה שערה והפרכתי את השקרים. נערכתי לבאות. ביום 04.01.2000 (יום שלישי) ערכתי מסיבת עיתונאים נוספת. הפעם, לאחר שגם רשתות זרות גילו עניין בפרשה, הגיעו יותר מ-100 עיתונאים וצלמים, בהם רשתות רדיו וטלוויזיה שדיווחו בשידור ישיר. חשפתי בפני העיתונאים דפי חשבון של ויצמן - רשומות-רשומות של העברות בנקאיות. בנסיבות אלה נאלץ משרד המשפטים להוציא הודעה על החלטת היועמ"ש אליקים רובינשטיין להורות על בדיקה משטרתית. וכך היה. ימים ספורים לאחר מכן הפכה הבדיקה לחקירה.

באותם ימים (ינואר 2000) יצאתי נגד חקירה פלילית. התראיינתי ברוח זו עשרות פעמים. הטחתי ביועמ"ש דאז אלקים רובינשטיין ובפרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל: אין מקום לקיים חקירה מדומה שתוצאותיה ידועות. הרי לא תעמידו לדין את הנשיא ויצמן, בשום מקרה, גם אם יוכח שביצע עבירות פליליות. טענתי להגנתו: ויצמן הוא אב שכול, חולה ומבוגר; ויצמן תרם רבות להגנתה ולבטחונה של מדינת ישראל, הן כשר ביטחון והן כמפקד חיל-האוויר במלחמת ששת הימים. ויצמן הוא מנפילי הארץ, שצמחו בתקופת שונות, בטרם "הממזרים" שינו את הכללים. דרשתי לאפשר לו לפרוש, בלא להכתימו בחקירה פלילית. מי שהבין היטב את משמעות הפרשה הם בעיקר שלושה: מו"ל הארץ עמוס שוקן; העיתונאי דן מרגלית (הארץ); והעיתונאית אורית שוחט (הארץ). ייאמר לזכותם: הם הראשונים שנתנו ביטוי נרחב למידע ולחשיפות, שאותן הובלתי, וקראו להתפטרות ויצמן - עם או בלי כתב אישום. כמו היום, גם אז העיתונות הייתה מפולגת ופעלה משיקולים זרים, והיו לא מעט עיתונאים שפעלו כדי להנמיך את גובה הלהבות ו/או, כאמור, להטיל דופי בחושף הפרשה. ואכן, בסופו של דבר הוכח בדיוק כפי שחשפתי: בסופה של החקירה הוכח כי ויצמן ביצע עבירות פליליות חמורות. בפרקליטות ובתקשורת היו רבים וטובים שדרשו להעמידו לדין. למרות זאת, רובינשטיין הוציא חוות דעת שבה נאלץ להסביר, בקושי רב מאוד, ובתואנות שונות ומגוחכות, מדוע אין מקום להעמיד את ויצמן לדין. רובינשטיין התייחס, בין היתר, לכך שמדובר בפרשה גדולה המהווה תקדים. הוא הדגיש כי אם וכאשר יתגלו בעתיד פרשות דומות, יהא נכון לשקול העמדה לדין. ובכל זאת, ה"טבע" והזמן עושים את שלהם. וכמו שהיה ברור מלכתחילה: נוכח הלחץ הציבורי והתקשורתי, נאלץ עזר ויצמן ביולי 2000 - כשבעה חודשים בלבד מעת החשיפה - לפרוש מתפקידו כנשיא המדינה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה נאלץ האזרח מס' 1 - נשיא המדינה, לפרוש מכהונה בגלל שחיתות אישית. פרישת ויצמן בעטיין של אותן נסיבות שחשפתי גרמה לי סיפוק עצום. הנה, גם עיתונאי בודד הממדר עצמו מאגודת העיתונאים המסואבת, ואינו נהנה ממטריית מועצת העיתונות, וגם לא מכליו ומאמצעיו של כלי תקשורת גדול, יכול להוביל מהלכים כבירים ולהשיג תוצאות גם בלא מיצוי הדין הפלילי (את הלקח החיובי הזה יישמתי גם בפרשות אהוד אולמרט, עד להכרעתו בפרשת הולילנד, שהובילה לשליחתו לכלא). שנים מספר לאחר מכן אמר לי הנשיא לשעבר עזר ויצמן, שהיה גם לאחר התפטרותו אדם אהוד מאוד, בשיחה שקיימתי עמו: יואב, אין לי טענות אליך, עשית את עבודתך. שוחחנו בדבר טיוטת ספרו, שכללה בתחילה פרק שלם על הפרשה ולאחר מכן צומצמה לכמה מטענותיו בלבד. את בקשתי להיפגש עמו הוא קיבל ברצון. אך זמן קצר לפני קיום הפגישה הוא התנצל על שהוא נאלץ לחזור בו. בתי מיכל לא מסכימה, אמר.