X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  כתבות
בפברואר 2015 פרסמנו ראיון פתוח וחושפני עם עומר בו סיפר על ההתמודדות עם גידול נועם, בנו האמן. עתה, לאחר שנתיים, שבנו ופנינו לפרופסור עומר וביקשנו שיחלוק אתנו את מציאות חייו העכשווית בהקשר זה
▪  ▪  ▪
[ציור: נועם עומר]

שלום חיים, אנא הצג שוב את עצמך בפני קוראי "המרכז למחקר ולמידע" של מחוז תל אביב במשרד החינוך:
פרופסור חיים עומר מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א. תחום ההתמחות שלי היא הורות ובעיות סמכות בכלל, כולל סמכות מורית. בנושא זה אני כותב ספר חדש, למען המורים ולחיזוק מעמדם. הספר קרוב לוודאי ייקרא: "שיקום הסמכות המורית". המטרה היא לתת למורים, מנהלים, אנשי החינוך הלא-פורמלי, ואנשי החינוך המיוחד כלים מעשיים לבנות סמכות קבילה, לגיטימית ומיטיבה. מטרתי לאפיין סוג כזה של סמכות מורית, שגם הורים, גם מורים וגם ילדים ירוויחו ממנה.
הואיל ומרכז השיחה הזו הוא בנך נועם, האם תוכל לשתף את הקוראים במה מדובר?
נועם עומר, בן 35, בוגר המדרשה בבית ברל בהצטיינות, נועם הגיע לתחום האמנות בדרך הקשה: הוא עבר משבר אישי עמוק ביותר כאשר סיים את הבגרויות, בין היתר עקב ההתשה של הכנה לבגרויות על-רקע של קשיי למידה רחבים ביותר. המשבר הותיר אותו ללא יכולת לתפקד בכמעט שום תחום למשך כשנתיים. כמו שאמר עליו חבר שלי למקצוע, "הוא הרגיש שהיה צריך להסתכל כלפי מעלה כדי לראות את הבטן של תולעת". המשבר הביא לשני תהליכים שהתרחשו במקביל: אני הגדלתי עשרות מונים את מעורבותי בחייו, והוא בהדרגה, סנטימטר אחר סנטימטר פילס את דרכו את האמנות. הציר אב-בן שלנו התחבר לבחירה שלו באמנות כדרך ומסלול טוטאלי בחייו. כשהוא התקבל למדרשה הוא היה בקושי מסוגל לשוחח עם אדם בן גילו למשל יותר מכמה דקות. בכל זאת, בזכות מסירות עילאית שלו לאמנות, ועבודה משופתפת שלנו מול הקשיים האין סופיים, נועם לא רק הצליח לשרוד במדרשה, אלא גם להפוך למקור להשראה ולהערכה לתלמיכים ואף למורים. הוא סיים את המדרשה בהצטיינות ומאז 2007 עוסק זמן מלא בציור. הוא הציג כבר ביותר מ-10 תערוכות אינדיבידואליות, ביניהן במוזאון רמת גן, בית האמנים, גלרית הקיבוץ, מוזאון הקולוונבורג בגרמניה, ובעוד תערוכות קבוצתיות רבות, ביניהן במוזאון ינקו דאדא ובמוזאון ארץ ישראל. מאז סיום המדרשה, לפני כעשר שנים, הוא לא הפסיד יותר מ-15 ימי עבודה בגלל מצב נפשי או בריאותי.
שאלה: אתה מגדיר את קשרך לבנך האמן נועם עומר כזה של סנצ'ו פנצה אל דון קישוט. מה משמעות ההשוואה הזאת?
תשובה: מאז החל בני בקריירה האמנותית שלו, כאשר הוא סיים את המדרשה בבית ברל ב 2007, היה לי ברור שיש לו כל הנתונים להיות אמן חשוב, אבל אין לו נתונים לקדם את כל הצעד המעשי שהוא הכרחי לקריירה אמנותית, דהיינו, הקשר עם גלריות, עם לקוחות, ההגשה למוזאונים, לפרסים, וכן הלאה. זאת בגלל קשייו הנפשיים וליקויו בתפיסה החברתית. נועם חסר הקודים שבאמצעותם אנו מקטלגים אנשים ויחסים לסוגים שמאפשרים לנו להתמצא במפה החברתית. לדעתי חסרון זה הוא אחד ממקורות יצירתו, כי כל אדם וכל מפגש בו הוא נתקל הוא בגדר מסתורין שאומר לו "דרשני". עבודתו היא תהליך הפיענוח של הדמויות והקשרים שלרובנו הם מובנים מאלינו. ובכך שהם לא מובנים לו מאליהם, הוא נדרש לחקור ולשוב ולחקור ולהגדיר ולחקור ולאפיין. אמנותו היא התהליך של חקר החידה האנושית ובהתעמקותו הכמעט כפייתית בפנים, בהבעות, במחוות, ובמפגשים הוא מראה לנו שמה שחשבנו למובן מאליו הוא למעשה פישוט והשטחה של מציאות מורכבת ועשירה הרבה יותר.
שאלה: איך פעילותך כ"נושא כלים" של נועם מתאפשרת לאור הפעילות הענפה שלך בתחום הפסיכולוגיה?
תשובה: אני נחשב מומחה להורות, בקשר שלי עם בני אני עוסק בהורות מעשית. ואכן זה מאוד מעשיר את הורותי ואת חיי, לא רק בתפקידים, אלא בתוכן. דרך העבודות של בני נחשפתי לתהליך היצירה של אמן, חוויתי את חבלי הלידה של יצירות, ראיתי את אמנותו גדלה ומפתיעה יותר ויותר.
בנוסף, העמדתי לשירותו את יכולת הכתיבה שלי: כתבתי טקסטים לתערוכות ולתמונות. ובכך עזרתי לקרב את הצופה ליצירותיו שהן לעתים קרובות מאוד דורשות מבחינה אמוציונאלית. בהדרגה פיתחנו סוג של אירוע שלא היה קיים קודם לכן: שיח אמנות בבתים פרטיים. כל אדם המעוניין לקיים אירוע כזה מזמין אותנו ואנו מגיעים ביחד עם אסופה של ציורים. אני נותן פתיחה שמטרתה לאפשר למשתתפים גישה ראשונית, דרך הסתכלות, הבנה והערכה למה שהם רואים. ובעקבות הפתיחה נפתח שיח בין המשתתפים לבין האמן (נועם). הדו-שיח מרתק את הקהל, אנשים פשוט לא רוצים לגמור. הם חווים את האמנות ואת האמן. לדעתי המצאנו סוג חדש של חשיפה ושל התנסות.
שאלה: ידעת שה"דון קישוט" שלך מסוגל להסביר ככה את עבודתו?
תשובה: לא רק שלא ידעתי, אלא אף ניגשתי לזה בתחילה בחשש עמוק. אשתי ובני הבכור הזהירו אותי, שהלחץ יכול להיות מאוד קשה בשביל נועם. בין היתר, כי נועם נחבא אל הכלים, חרד במגעים חברתיים, ולעתים מתקשה מאוד להתברג. בכל זאת החלטנו לנסות, חשבנו, ננסה פעם או פעמיים. אם ילך נמשיך, אם נסתבך נפסיק. בפעם הראשונה נתתי מבוא ארוך במיוחד (כחצי שעה) במחשבה להקל על הלחץ על נועם. ואז התחילו השאלות ונועם התחיל לענות. וזה נמשך שעה שלמה ובסוף הפסקנו כי היינו עייפים. בדרך הביתה נועם אמר לי: "אבא בטח אתה כועס עלי!" שאלתי אותו "למה?" הוא אומר "כי גנבתי לכך את ההצגה!" חייכתי את החיוך המאושר ביותר שחייך אי-פעם אדם ש"גנבו לו את ההצגה".
שאלה: ומה לדעתך מיוחד באמנותו של בנך?
תשובה: נועם "טובע דמויות". מה הכוונה? הדמויות שהוא מצייר הן כאלה שלא הכרנו קודם, אבל לעתים קרובות אנו אומרים לנו "את הדמות הזאת כבר לא אשכח". הוא גם מיצר מפגשים בין אדם לאדם, אדם לחיה, אדם לבניין, סוגים של דו-שיח שלא הכרנו. שאין לנו מילים או קטגוריות כדי לאפיינם. גם היחס בין האדם לעולם, הדמות והרקע, מעורר התבוננות: העולם חודר את הדמויות, או שהוא מואצל על ילדי הדמות, אדם ועולם חד הם, הקליפה שמפרידה בינינו לבין העולם מתגלה כאשליה. וא חושף את האמת הזאת, אליה אנו לרוב מתכחשים. יש משהו שהוא מערער ומנחם כאחת. מערער בכך שזה מקעקע את השאננות והתשובות הבטוחות והשגרתיות שלנו. מנחם, כי אנו מגלים שאנו חלק ממה שסובב אותנו, אנחנו לא נפרדים, להיות חלק עוזר להשלים. זהו עצב משחרר. ובגלל זה התמונות מזמינות להתבוננות ממושכת. אחד הגלריסטים שהציגו את נועם אמר שבתערוכה שלו אנשים עומדים מול כל תמונה זמן ארוך בהרבה מאשר בתערוכות אחרות. התמונות אומרות "דרשני" והצופה נענה לאתגר.
שאלה: האם לא יכול להיות שזאת פשוט עמדה של אבא, שמה שהילד שלו עושה זה תמיד הכי טוב?
תשובה: אני מציע ניסוי קטן: ביקור באתר שלו www.noamomer.co.il עם השאלות המנחות שהצעתי: "איזה מין דמות יש כאן?" "מה המפגש או האי-מפגש בתמונה זו?" "מה החוויה של קשר עם העולם הסובב שאני חווה מול תמונה זו?" לדעתי התבוננות קצרה, מונחה בהסתכלות כזאת תיתן תשובה מעניינת לשאלה זו. בנוסף יש גם משהו אוביקטיבי: נועם הוא קרוב לוודאי האמן הצעיר שמציג בצורה האינטנסיבית ביותר מכל האמנים הצעירים בארץ, גם מבחינת הכמות וגם מבחינת הרמה של הגלריות והמוזאונים. בתקופה זו ממש, יש לו תערוכה אחת בינואר (בבית האמנים), בפברואר (בגלרית המשולש) ובמרץ באודיטוריום בחיפה. שלושת התערוכות לגמרי שונות זו מזו. זהו לדעתי הישג שאין לו אח ורע בין אמנים ישראלים. ויש כבר מספיק מבקרים ואנשי אמנות שהתבטאו בקשר אליו בצורה שהצניעות מונעת מאביו לצטט. לדעתי יכול להיות גם עניין בחיבור המיוחד של הטקסטים שלי עם יצירותיו של נועם. אנו מזמינים את הקוראים להתעניין במיילינג ליסט שלנו, [קישור], בו אחת לכמה שבועות מתפרסם טקסט קצר שלי עם תמונה או שתיים של נועם. כאן מופיעים ביחד דון קישוט וסנצ'ו פנצה.

בעלת הכשרה בתחום החינוך המיוחד ובתחום הייעוץ החינוכי. עובדת שנים רבות כיועצת חינוכית, מדריכה ומרצה במכללות להכשרת עובדי הוראה ולהכשרת יועצים חינוכיים. במחקרים ובמאמרים מדגישה את החשיבות הקריטית בפיתוח מודעות דווקא לצרכיהם של האנשים הסובבים את הילד עם הצרכים המיוחדים: משפחתו ואנשי הצוות הרב-מקצועי העובדים איתו.
תאריך:  14/02/2017   |   עודכן:  14/02/2017
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
פרופ' משה קרפ
סוכרת מסוג 1 שונה משמעותית מסוכרת מסוג 2    בעוד לילדים סוכרתיים יש מענה טיפולי רב והם רגילים מגיל צעיר לאורח החיים הנדרש, מה עושה אדם שמגלה כי הוא סוכרתי מסוג 1 באמצע החיים?
הרצל חקק
מילים על ילדות שהייתה, שורות על הקֶשר שלנו כילדים עם פנחס שדה, עם סיפוריו - וכמחווה ליום הזיכרון לפנחס שדה - שיר הצדעה לסופר היקר, לזכרו - שיר מתוך ספרי "שחרית לנצח"
איתמר לוין
תשומת לב לפרטים ולזכויות הנאשמים ביום מרובה כתבי אישום - זה לא מובן מאליו, ואושרית הובר-היימן עומדת במשימה זו. לצד זאת, יש צורך להקפיד יותר על הסדר והשקט
עליס בליטנטל
יפה עשה יורם לוינשטיין שהעניק לבוגרים צעירים שלו ליצור מחזה על-פי הסיפור "פאביאן" של אריך קסטנר. באין לסטודיו מוסד למען טיפוח וקידום בוגריו לשעבר במתן האפשרות להעלאת הצגות, כמו תיאטרון הספריה של בית צבי, או תיאטרון הבית של ניסן נתיב - עולה ההצגה המפתיעה הזו בסטודיו וחושפת דור חדש של יוצרים רבי דמיון ויצירתיות
רחלי ברקת
נולדתי בתנועה מתמדת בחיפוש משהו שיספק אותי, שייווצר אצלי לעשייה, לא לעצור את הגלגלים הנעים, לעולם לא הפסקתי לחלום וליצור, ביצירה לא מעורבת החשיבה אלא היא באה ממקום נקי, זה לא בא ממקום של אגו אלא שמחת הלב ושותפות עם כולם
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il