השופט: ישראל ויטלסון, סגן נשיא בית המשפט לתעבורה בתל אביב המועד: יום ראשון, 21.2.2017, שעה 09:15 הנושא: הקראות כמו תמיד בבתי המשפט לתעבורה, זה שהיומן מלא וגדוש בעשרות תיקים - לא מבטיח שגם יתקיימו עשרות דיונים. נאשמים שלא מגיעים, סניגורים שמאחרים, עסקות שנסגרות על רגל אחת - כל אלו מאלצים את השופט ישראל ויטלסון לקחת הפסקות ולחכות שניתן יהיה להמשיך.
ימים כאלו גם לא בוחנים יותר מדי את השופט, במיוחד כאשר מדובר בוותיק כמו ויטלסון. ובכלל, נוצרה מעין שגרה שממש לא תראו בתיקים פליליים אחרים - ונא לזכור, שעדיין מדובר בהליך פלילי, גם אם לרוב כזה שנחשב (משום מה) לפעוט ערך. כך למשל, ויטלסון שופט, מרשיע ומעניש נאשמים שאינם נוכחים, רק על סמך העובדה שהם מיוצגים בידי עורך דין המופיע בשמם. גם כאשר הנאשם נמצא ומוצג הסדר טיעון, ויטלסון אינו עובר איתו את ההליך המתחייב בכל הליך פלילי: לוודא שהוא הבין את כתב האישום, שהוא מודה בו ושהוא יודע שבית המשפט אינו כבול להסכמות הצדדים.
יש לנו עוד הערה רוחבית: לפעמים הקנסות כל כך נמוכים, עד שנשאלת השאלה מדוע אין הליך מינהלי שייתר את בזבוז הזמן והמשאבים המשווע הכרוך בניהול התיק. מה שמוביל לתהייה הנרחבת-בהרבה, האם לא הגיעה העת לבחון מחדש את כל מערך בתי המשפט לתעבורה. הם דנים במאות ואלפי תיקים קטנטנים, ומהווים סרט נע להסדרי טיעון הנעשים במחי-יד באווירה של שוק. אני לא יודע איך לקרוא להליכים הללו; אני כן יודע, שהם רחוקים מאוד מלהיות הליכי צדק ומשפט ראויים, והם רחוקים מאוד מליצור תחושה של כבוד ואמון כלפי המערכת כולה.
עד שזה יקרה (אם בכלל), ויטלסון וחבריו מתמודדים כמיטב יכולתם עם העומס האדיר המוטל לפתחם. בתיק הראשון מתייצב בעל במקום אשתו. ויטלסון מוודא שהגברת יודעת שיש היום דיון בעניינה ושלבעל יש "איזה מסמך" המסמיך אותו להופיע במקומה. הוא מאשר הסדר טיעון - קנס של 750 שקל ושלילה לחודשיים - ומסביר לבעל: "תרד למזכירות ויתנו לך שובר תשלום, תשלמו את הקנס עד 8 במאי".
"דחייה ו-10,000 שקל הוצאות" התיק הבא מדגים את הרעה החולה של העדר התייצבות. הוא נקבע לדיון ב-6.2.17, הנאשם לא התייצב והשופט ויטלסון שפט אותו בהעדרו. כעת האיש מואיל בטובו להגיע, ויטלסון מבטל בהחלטת פיתקית את פסק הדין הקודם ומרשיע אותו בכתב אישום מתוקן. "הוא תיקן לך את זה למשהו יותר קל", מסביר ויטלסון לנאשם - שיצא נשכר מכך שלא בא במועד ובזבז את הזמן של התביעה ובית המשפט. העונש: קנס של 250 שקל.
אחרי הפסקה מאולצת, מגיעה סניגורית שהוזעקה מחופשת לידה (התינוק נמצא איתה בעגלה), ואין לה מושג מה היא עומדת לחטוף. היא מתנצלת, מסבירה שעורך הדין המטפל בתיק יצא ל"דיון מעצרים גדול" ומבקשת דחייה בהסכמה לכמה ימים. אבל ויטלסון אינו פתי. "בתיק הזה יש כמה דחיות - אני אספור לך", הוא אומר: ביוני 2016 הייתה הדחייה הראשונה. "אני אתן דחייה ואחייב אתכם ב-10,000 שקל הוצאות. אל תתחילו איתי". הדיון של יוני נדחה, וכך גם באוגוסט וגם בנובמבר וגם בינואר ועכשיו בפברואר.
"עכשיו אני מודיע לך: או שאת מודיעה לי עכשיו מה עמדתכם לגבי כתב האישום, או שאני דוחה ומטיל עליכם 10,000 שקל הוצאות בגלל בזבוז זמנו של בית המשפט. לכי תתייעצי עם עורך הדין [המטפל בתיק]", שופך עליה ויטלסון קיתון של צוננין. הגברת יוצאת, חוזרת, מודיעה על כפירה ומבקשת לקבוע להוכחות. אבל ויטלסון עוד לא גמר איתה: "אין בעיה - מחר הוכחות". היא נדהמת: "מחר?". ויטלסון: "כן, מחר. את יכולה לפרט את הכפירה". היא לא ממש יודעת: "בכל כתב האישום". ויטלסון: "אבל אפשר לקבל כפירה מפורטת? את מודה בשם הנאשם? אם את כופרת בהכל, אז אני מרשיע אותו. אתם מודים שנהגתם במקום?". הסניגורית: "אנחנו כופרים בכל העובדות, ומבקשים להעביר להוכחות בתאריך שאדוני יקבע".
ויטלסון פונה לתובע: "אתם יכולים להזמין את עֵד התביעה עַד מחר?". התשובה חיובית. ויטלסון מעיין ביומן וקובע את ההוכחות ליומיים מאוחר יותר, 23.2.17 בשעה 11:30. "התביעה תדאג לזמן את עדי התביעה עצמאית [ולא דרך המזכירות] לנוכח מועד הדיון הקרוב שקבעתי". הסניגורית מודה לו, והשופט מגיב - עם נימה צינית בקולו: "תודה רבה לך".
"זו זכותו, תתמודד איתו" יש עוד תיק שויטלסון נאלץ לדחות בגלל בעיות ייצוג. "מה אתה רוצה להגיד לי, חאמזה?", הוא פונה לנאשם. "סימסתי לעורך הדין, הוא אמר שהוא בדיון בפתח תקוה. אני לא יודע מה לעשות", מתלונן הנאשם. ויטלסון מבקש לדחות להקראה אחרונה, כלשונו, ב-26.2.17 אבל הקלדנית אומרת שהיום עמוס מאוד. "לאיזה מספרים הגענו?", מתעניין ויטלסון ולבסוף קובע ל-28.2.17. היה ראוי שהוא יעשה משהו כלפי עורך הדין, שגם החליט שלא להופיע וגם לא הודיע דבר; כך נולדות הדחיות עליהן יצא קצפו רק לפני כמה דקות.
כעת דווקא יש סניגור, אבל הוא מנסה - בטיפשות רבה, חייבים לומר - לגרור את ויטלסון למחוזות לא-לו. "אני רוצה לשאול את עמדת אדוני בתיק", מתחיל האיש, אבל ויטלסון מצביע על התובע: "תשאל אותו". הסניגור: "חברי מבקש פסילה". ויטלסון: "זו זכותו, תתמודד איתו. אתה לא מסתדר איתו, אז אתה רוצה שאני אתערב? אל תשתף אותי בדברים. אחר כך בהפסקה תדבר איתו, כשאני לא פה".
התיקים הבאים מתנהלים בשלווה. באחד מהם מתייצבות שתי סניגוריות כדי לבקש דחייה לשם הצגת הסדר והבאתו של הנאשם. לא ברור למה לא ניתן לעשות זאת היום, והשתיים טוענות שגם לא יספיקו בשבוע שלאחר מכן. מאחר שויטלסון יוצא לשבתון, אין מנוס אלא לדחות את הדיון ל-6.6.17. אולי זה בדיוק מה שהן רצו להשיג - ובינתיים, נהג שעשוי להיות מסוכן ממשיך לנהוג ברחבי הארץ. אותו אבסורד עולה בתיק שלאחר מכן: ויטלסון מאשר פסילה לחודשיים, אשר תתחיל לבקשת הסניגור רק ב-8.5.17. אם מטרת הפסילה היא להרחיק נהגים מסוכנים - היא חייבת להתחיל בו-ביום.
לבסוף מתבקש ויטלסון לבטל פסילה מינהלית של רופאה בכירה שפגעה בילדה. שני סניגורים נחוצים לשם כך, ואחד מהם אף חוזר על הטענות שהעלה בכתב. הגברת היא מנהלת מחלקה בבית החולים מעייני הישועה, והסניגור טוען שהיא זקוקה לרכב לעבודתה. התובע מתנגד ומציין, שהיא הייתה מעורבת בתאונה דומה רק לפני שנתיים. ויטלסון מודיע שיתן את החלטתו למחרת בבוקר.
השורה התחתונה: התקיפות ואף הכעס של ויטלסון כלפי הדחיות החוזרות ונשנות, הם בהחלט במקום - אם כי הוא היה צריך לעצור זאת כבר אחרי הפעם השנייה. ויטלסון מנהל את הדיונים ביעילות, מה שאינו קשה במיוחד כאשר מדובר בסרט נע. יעילות: 9 מזג שיפוטי: 7 