המחזה שמתרחש בארץ עלומה, לאחר מלחמה, מותיר את האזרחים והארץ מנותצים, שבורים ומשפחות מתפוררות.המחזה מוכיח עד כמה במלחמה אין מנצחים, רק מפסידים.(ראה מלחמת צוק איתן). על במה המכוסה כולה בחול כהה וסמיך, ישנים על מצע של בד מסמורטט, עם שולחן ושני כסאות וסיר לבישול (לא ברור מה), חיים אם ושתי בנותיה. הבעל נעלם במלחמה ונחשב כמת. אחיו בינתיים כובש את לב האישה והבנות, ומתכנן את עזיבת הארץ לאי שם עם האישה. חזרתו המפתיעה של הבעל (יבגני מוליבוגה בהופעה מזהירה) נופלת כרעם ביום בהיר על שתי הבנות והאם. האם (נטלי מאירי שכל כובד היגון והעול שעליה לשאת כתפיה ניכר בפניה וביכולתה להחליט החלטות, קשות ככל שתהיינה- כמו להתיר לבתה הגדולה למכור את גופה כדי שיוכלו לקנות אוכל ולא לגווע ברעב) - מסרבת לחזור לחיק בעלה, כאילו כל מה שהיה – נמחק. הבעל שהתעוור במלחמה, מתקבל באדישות על-ידי הבת הגדולה, בנינה (כריסטינה פרוקופייב המדהימה ביופיה, ברגש וביכולת המשחקית שלה) כמו אמה, אבל האחות הקטנה בת ה 12 סמירה (עדי גור המתוקה המשכנעת כילדה, וקונה את הלב במשחקה הכנה והטבעי) – היא מחבקת ומעטירה על אביה חום ורגש. בימויו של אלון טירן אינו מגיע לרבדים האכזריים והמשולחים של סצינת האונס כמעט של האב את בתו הגדולה, אותה ראינו ביורם לוינשטיין, וכאן היא עשויה בשום לב וברגישות. טירן מצליח להעביר את תחושת ההשפלה, הביזוי והזוועה של חיי אלה שנרמסו במלחמה, גם אם לא הלך עד הסוף כמו בגירסה הקודמת.דניאל חסין בדמות האח, הדוד, שיחסיו עם האם אינם יכולים להינתק בגלל תשוקת השניים, מרשים גם הוא מאוד בדמות שיודעת לאהוב ולהעניק רגש לכל המשפחה שננטשה. מעניין יהיה לראותו משחק בדמות האב (הקאסט בהצגה הוא כפול, ומי שצופה בקאסט השני כנראה יתרשם מאוד לטובה אף הוא, לפי עדות מכלי ראשון). בצפיה נוספת בהצגה עם קאסט שונה בתכלית, הייתה ההתרשמות ממנה עוד יותר עמוקה. כאשר שני השחקנים בתפקיד שני האחים התחלפו ביניהם – הוכיחו שניהם כשרון משחק מעולה, תוך יכולת ביטוי בניואנסים השוניםהנובעים מטבע אישיותם. כל ההצגה קיבלה צבע וטון שונה הודות למה שחמשת השחקנים והשחקניות הטביעו בה את חותמם. לגבי הנשים בהצגה – הפעם שחף אברהם שיחקה בתפקיד האם - ריגשה ונגעה מאוד ללב. סיוון בן זזון כבת הבכורה "בנינה" שיחקה בצורה המושלמת את הדמות, כאשר עדי גור בדמות האחות הקטנה סאמירה הייתה מלבבת ומתוקה, כך שלא אפשר יהיה לשכוח את משחק שלוש השחקניות, כמו גם את משחקם של דניאל חסין ויבגני מוליגובה. אין רגע דל בבימוי הזה, כשהסצינות מתחלפות במהירות ומתעצמות בעזרת המוזיקה שמעצימות את המתח והסער, והמהלכים מביאים את הדרמה לשיאה בסוף המחזה, כשהם מותירים את הצופים בתדהמה. הצגה עזת ביטוי, במשחק נוקב ונוגע ללב, בהדרכת התנועה של גיא אלון, עיצוב התפאורה והתלבושות הבלויות של דינה קונסון, התאורה של יעקב סליב והעריכה המוסיקלית המצוינת של אלון טיראן ודניאל חסין. אהבתי את רגע הסיום בו המוזיקה הרקידה את חמשת השחקנים בקצב העכשווי המדליק. מי שלא רואה – מפסיד.