הבלוף של שפטל

• "הטענה בדבר הודעה כוזבת [של העד יוסף צ'רני] בחקירה, ייצור הודעה כוזבת בשנת 1976 או עדות שקר בבית המשפט, היא נטולת בסיס לחלוטין בראיות או במה שמשתמע מהן ונטולת היגיון". • על טענותיו של שפטל כלפי יחסו של המחוזי לראיות שהגיש לאחר הסיכומים: "דברים אלה הם, על פניהם, אך ורק פרי רצונו הגלוי של הסניגור המלומד להעלות ביקורת מכל סוג נגד בית משפט קמא". העליון אף רומז, שייתכן שההגנה עיכבה במתכוון את הגשת הראיות הללו, מתוך "חיפוש אחר אפקט שלא התמצה בעצם הבאתה של ראיה נוספת בלבד". • שפטל טען שלא זימן עדים מסוימים, כי חשש שהם לא ייענו וכי לא העלה טענה זו בפני המחוזי מחשש שיינזף. "אין יסוד להשערה זו", קובע העליון; ההגנה לא זימנה את אותם עדים משום שלא חשבה שיסייעו לה. לעומת זאת, היא עשתה "נסיונות רבים להביא ראיה ותחליף ראיה בכל דרך ולטעון טענות שיסודן לא פעם רעוע ביותר". • על טענותיו של שפטל לגבי זיוף מסמכים בברית המועצות: הוא לא הסביר מהם קווי האבחנה בין הודעות אותנטיות למזויפות. "האבחנה מבחינת הסניגוריה היא כנראה על-פי תוכן המסמך: הודעה של ואכמן [איש כוחות עזר במחנה] שבה מאוזכר השם איוון דמיאניוק, אינה אמינה, יהיה תאריך העריכה אשר יהיה". הוא ניסה לאחוז בחבל משני קצותיו: לטעון שהמסמכים מזויפים ולבקש להסתמך על תוכנם כדי לסתור עדויות אמינות. • ועוד באותו נושא: "הטענה בדבר זיוף היא סתמית ובלתי סבירה לחלוטין... אין זאת אלא להסיק כי דברי הסניגור משמעותם אחת: כל מקום בו מוזכר השם דמיאניוק מדובר בזיוף. כל מקום בו מוזכר השם מרצ'נקו [כאיוון האיום], המדובר באמת לאמיתה. אבחנה והבדלה כאמור היא בלתי סבירה, ובעיקר בלתי מבוססת על הראיות". • שפטל טען שהשם "דמיאניוק" מופיע פעמיים במסמכים ממחנה פלוסנבורג – מה שמלמד שהיו שניים כאלו. אלא שמדובר בשמות שונים לגמרי, ועל אחד מהם מעיר העליון: "הכיתוב ברור ביותר ולא מובן איך טעה הסניגור המלומד".

פסק הדין בעליון אף מתאר מסמכים שהגיש שפטל, ואשר מקורם נותר לכל הפחות עלום. הוא טען, כי המסמכים – שהתייחסו לאיש הס"ס לשעבר אוטו הורן, שהיה עד תביעה – נשלפו על-ידי מאן דהוא מפחי האשפה של התביעה בוושינגטון. "הטענה איננה אמינה בעינינו", אומרים השופטים. "סביר יותר להניח שמי שנתגלו בידיו, קיבלם מידי מי שהוציאם ממשרדי ה-OSI [המחלקה לחקירות מיוחדות במשרד המשפטים האמריקני] ללא רשות וללא ידיעת השלטונות האמריקניים". בעברית פשוטה: היו אלו מסמכים גנובים. אלו לא היו המסמכים היחידים ששלף שפטל בשלבים מאוחרים. ההגנה אינה חייבת להגיש את כל החומר שבידיה, מזכירים השופטים, "אולם, מאידך-גיסא, אין גם מקום לטעון טענת קיפוח בזכות ההגנה בשל העדר מידע על מסמכים נעלמים, כאשר אלו מוגשים לאחר מכן על-ידי הסניגוריה בעצמה, ומסתבר שהיו עד אותו שלב בידיה בלבד". פסק הדין מציין פעולות בלתי-שגרתיות נוספות של ההגנה (בלשון עדינה) ומסכם: "אם הרשינו, למרות ההגשה המוסכמת, העלאת טענות נגד המסמכים, הרי עשינו כן רק כדי לא לזקוף צעדים טקטיים בלתי מקובלים של הסניגוריה לחובת המערער, וכדי להבטיח הגנתו המלאה. בכך אין כדי לסלק את אי-הנוחות והספקות העולים מן הפעילות מעוררת התמיהה, שביטוייה בנטילת מסמכים כביכול מפחי האשפה, משלחת המבקרת מוסר אמרה כדי לשדלו לשנות זיהוי, העלמת מסמכים ועוד פעולות כיוצא באלה".

אז כיצד זוכה דמיאניוק? שקד ואנשי התביעה ביקרו בארכיונים שנפתחו לאחר קריסתה של ברית המועצות, ומצאו עדויות ומסמכים נוספים המתייחסים לאיוון האיום – מפעיל המנועים שהזרימו את הגז הרעיל בטרבלינקה. רובם ייחסו תפקיד זה לאיוון מרצ'נקו. נכון, היה זה שפטל שהעלה לראשונה את המידע לפיו יש בברית המועצות מסמכים כאלו – אך "לא קיבלנו פרטים על מקור הידיעות ואיך נודע לסניגור על מסמכים שבמשרדי הקג"ב". נציגי התביעה וההגנה יצאו בנפרד לרוסיה ולאוקראינה, אבל הייתה זו התביעה שהציגה תחילה מסמכים נוספים. שפטל הזכיר שוב שיש מסמכים בקייב, "משום מה מבלי לבקש הפעם פעולה מבית המשפט". השופטים מתארים מה אירע: "החלטנו להטיל על התביעה נקיטת צעדים לשם השגת החומר, וביקשנו כי הסניגור יספק נתונים שיכוונו את החיפוש אחר ההודעות. הסניגור הודיע בשלב האמור שאין בידיו כל מידע נוסף, ומיאן לשתף פעולה עם התביעה; אולם, התביעה מצאה מיוזמתה הודעות נוספות בקייב והביאה גם אותן בפנינו". כלומר: לא רק ששפטל לא הביא את המסמכים – הוא סירב לסייע לתביעה לאתר אותם. לדברי השופטים, מה שהתחולל סביב מסמכים אלו וההתנהלות "אינם מקילים עלינו כאשר אנו מבקשים לשלול אפשרות תיאורטית של חרושת הודעות באופן מלא או חלקי". או במילים אחרות: תעשיה של מסמכים מזויפים או גנובים לטובת דמיאניוק. אבל, בסופו של דבר, "הודעות אלו לא ידענו כיצד באו לעולם ומי הרה אותן; אך קיבלנו אותן לפני ולפנים משורת הדין והדיון. ומשהיו בפנינו, החל הספק מכרסם בתודעתנו השיפוטית, שמא המערער אינו איוון האיום מטרבלינקה. מכוחו של ספק זה, שידענו טיבו אך לא את פשרו, מנענו עצמנו מלהרשיע את המערער על זוועות טרבלינקה". זוהי האמת, אשר לא תשתנה גם אם שפטל ינופף עוד מחצית היובל בגרסה הכוזבת שלו.