מתוך מסע ההתגלות של הסיפור האמיתי על הוריו של הטייס "מלך" אותו מגלם רועי וינברג התמיר והנאה, עולים שני דברים עיקריים: האחד - היחס הבזוי של הצברים ילדי הקיבוץ, כלפי ילדי החוץ, במיוחד כלפי בני ניצולי השואה, והנוהג הפסול בקרב הילדים והמבוגרים כאחד להתעלל בכל מי שחריג או אחר. והשני - הצביעות שבהגדרת החיים בקיבוץ כאידיאליים, וכאילו השוויון והדמוקרטיה קיימים בהם באופן מוחלט. סביון ליברכט קורעת את המסכות, בלי חשש, כשם שעשתה במחזות קודמים בין היתר שכתבה כמו "הבנאליות של האהבה", "סוניה מושקט"ו"סינית אני מדברת אליך". החיים בקיבוץ, שנחשב במשך עשרות שנים לרעיון אידיאלי מושלם, והתפוגג עם השתלטות ההפרטה של הקיבוצים, היו רחוקים מלהיות אידיליים. כך לדוגמה דוויד (אבי גרייניק), אביו של גיבור המחזה, זכה להתקבל כחבר לקיבוץ, רק הודות לכך שהעביר לרשות הקיבוץ את הרכוש שירש מהוריו - דירה ומכולת. זאת, חרף היותו מוגבל שכלית. כדי להרבות את יצר השעשוע הדורסני של החברים, הם הנחו אותו להינשא לרחל (יעל בוטון) צעירה מוגבלת מעט אף היא, ולבן שנולד להם בחרו החברים, בלי להתחשב ברצון ההורים, את השם "מלך". האכזריות בה נהגו בדוויד ובאשתו רחל, ממש מקוממת. מותם הטראגי של השניים בתאונה נגרם רק בגלל יצר העונג הסדיסטי של החברים למראה תוצאות תעלוליהם והכוונתם. מה שמעצים את אלמנט הדרמה במחזה, והופך אותו מביקורת על תחום הקיבוץ לדרמה של ממש. חקירתו של מלך, שהיה לטייס, ורוצה לדעת מי היו הוריו הביולוגים שגידלוהו עד שנהרגו כשהיה בן 5, חושפת את הפגמים שבחיי הקיבוץ לאמיתם. מאוד מקומם לחזות בדברים שחלקם ניגלו למחזאית עצמה כשבחרה לשרת כחיילת של"ת בקיבוץ ניר אליהו. למעשה, גרעין העובדות במחזה נעוץ במציאות. לה עצמה נותר אלא רק לארוג מהכל את הדרמה. הבימאי אלון אופיר, אינו רק שחקן נדיר באיכותו, קלאסי, אלא גם בימאי מהמחוננים והפוריים ביותר שיש לנו. כאן הוא צלח במיוחד, הודות לכשרונו ללהק את השחקנים המתאימים ביותר לכל תפקיד, ולהוציא מהם את המירב של כשרונם. אבי גרייניק כדוויד, בדיבורו העילג והמשונה, מגלם בטבעיות ובלי שמץ של זיוף את הבחור החריג, התמים, שמשמש כר חבטות מילולי לחברים מהקיבוץ. זאת - בכשרון מדהים, כמו נולד לשחק דמות זו. נתי קלוגר כובשת את הלב כאמו המאמצת דבורה; מלאת רגש, תבונה ואהבה לבן המאומץ, אותו למעשה גידלה כל השנים באהבה רבה יחד עם בעלה אהרון -( דני גבע), כקיבוצניק הטיפוסי על כל המגרעות שצוינו לעיל, שבעטין נהרגו בני הזוג. דני גבע הוא הצבר הטיפוסי, הקשוח, המסוקס, שלרוב מגלם במחזות, בסדרות טלוויזיה ובסרטים קצין קשוח, אך גם רומנטי כמו בהצגת "מכתבי אהבה". כאן הוא מגלם את הקיבצוניק על כל חולשותיו. גם אם לא מתוך רוע, (כי גבע הוא טיפוס שאי-אפשר לתעב לעולם), הרי כל מה שעולל יד אחת עם חבריו מנחם (איתי פולישוק הכה מרשים במשחקו הכנה המוחץ והנוגע ללב) וזיתוני (יוסי צברי) כתימני עסיסי עם לב חם, שעשה מה שעשה מתוך יראה מפני אהרון/גבע ולא מתוך רוע - הרי כל זה לא יסולח. למרות זאת, יוסי צברי הוא החיובי מבין שלושת החברים ביחסו לקורבן, במשחקו העסיסי, המלבב, החם והחודר ללב כל צופה. יחסו של אהרון לזיתוני, שקיימת בו קורלאציה ליחס השתלטני והדורסני של האשכנזי לתימני - מהווה עוד פן של ביקורת של המחזאית. רועי וינברג במשחק נקי ומהוקצע, כצבר המושלם, שובה את הלב בטרגדיה שנחשפת לפניו תוך כדי עדות אמו המאמצת המכמירה דבורה. הוא לא משלים עם ההשתקה וההסתרה של המעשה שגרם להרג הוריו, ולעדויות השקריות שניתנו אז למשטרה. הוא עומד על דעתו ופותח מחדש את התיק והפעם באשמת רצח. תאור התרחשות מות בני הזוג ממש מקומם ומצמרר. יעל בוטון המתוקה כובשת את הלב בעיצוב דמות רחל, הצעירה המוגבלת מעט, בתנועותיה המצחיקות ובצורת ביטוייה את כל המתרחש. למרות שאת מהלך המחזה מעסיקים כל שבעת השחקנים באותה מידה של הצלחה, הרי מירב הנטל הוא על נתי קלוגר ואבי גרייניק. את המוזיקה היפה עיצב אף הוא אלון אופיר רב היכולות, ואת התפאורה של חצר הקיבוץ על-רקע צילומי העמק הירוק עשתה בחן וביעילות אורנה סמורגונסקי. קאסט מזהיר של שחקנים בבימוי מופלא שירכוש את לב הקהל.