השופט: משה תדמור-ברנשטיין, בית משפט השלום בתל אביב המועד: יום שלישי, 21.2.2017, שעה 9:30 הנושא: קדם-משפט אזרחי מעשה בנער, תלמיד ישיבה, שזרק אבן על חברו ללימודים ופגע בעינו. המעשה אומנם אירע לפני כעשור, אך דיני הנזיקין מאפשרים לתבוע כעת - וזה מה שעשה הנפגע. לדיון בפני השופט משה תדמור-ברנשטיין מתייצבים בא-כוחו של התובע, נציגת חברת הביטוח שביטחה את הישיבה ונציג משרד החינוך. מהר מאוד הם יגלו, שתדמור-ברנשטיין התכונן בצורה מעולה, מכיר היטב את הפרטים ושם את האצבע בדיוק על הנקודות הבעייתיות.
"בא כוח התובע, תקום בבקשה, אדוני, יש לי כמה שאלות אליך", פותח תדמור-ברנשטיין. "מדוע לא תבעתם את הפוגע?". עורך הדין מופתע מן השאלה הכל-כך מתבקשת, ומגמגם שמדובר במי שהיה קטין ובעצם אין לו את פרטיו. תדמור-ברנשטיין אינו מרפה: "פשוט מנימוס? למה, אין להם אחריות? הוא [היה] בן 15, לא?". התובע: "זה היה בבית הספר". תדמור-ברנשטיין: "ואם הוא היה עושה את זה ברחוב, זה היה אחרת? זה שהוא בן 15 מפקיע את האחריות שלו?
"כשאני מסתכל בתיק, אני שואל את כל השאלות. הגירסה שנתתם - היא רק של התובע? אין ספק שהוא נפגע מאבן בעין; השאלה היא איך היא הגיעה לשם, האם זה היה בצחוק, האם הוא התכוון אליו, האם הוא זרק באוויר. לפני שאנחנו מדברים על תחשיב, אני רוצה לראות את העובדות. אני לא יודע אם היית אצלי באולם; אני בכוונה משחק את פרקליט השטן. איך מי שנמצא פה היה יכול למנוע את האירוע?".
אני מתנצל - אז גם אני התובע טוען שהיה "סוג של מלחמת אבנים", אבל תדמור-ברנשטיין בקיא היטב בתיק: "למה דבר כזה לא נטען בכתב התביעה? נטען שזה היה במזיד על-ידי אדם מסוים. לא דובר על מלחמת אבנים, לא נאמר כלום. אני אתן לך דוגמה. אם היה דוקר אותו בסכין, יכולת לומר: בית הספר היה צריך לדאוג שלא ייכנס סכין. אבל אבן מאבני המקום קיימת בכל בית ספר. אני משער שאתם לא טוענים שבית הספר היה צריך להיות נקי מאבנים. יש כאן בעיה, אלא אם תוכיחו שכל הפסקה היה נוהג של זריקת אבנים - ואז חבריך יטענו שזו הרחבת חזית. אבל כרגע יש לכם בעיה מסוימת בתיק".
התובע מנסה את כוחו: "איך לא מייחסים אחריות למוסד החינוכי?". תדמור-ברנשטיין: "תכף נגיע אליהם, עכשיו אני איתך. אתה טוען שיש אחריות מוחלטת? אני ראיתי גם פסיקה שלא מטילה אחריות". התובע מציע ללכת להוכחות, ותדמור-ברנשטיין מגיב מיד: "אני אומר לך אוף דה רקורד. תעמוד בבקשה. להגיש תחשיב ואחר כך להגיד שלא רוצים הצעה [של בית המשפט], זה קצת חוצפה. למדתי אתמול את התיק ויש לי שאלות. נשמעה נימה של איום". התובע ממהר לסגת: "חס וחלילה, ואם נשמע כך - אני מתנצל". תדמור-ברנשטיין: "אם כך, גם אני מתנצל".
אם נציגת חברת הביטוח נהנתה עד עכשיו, היא תגלה שזה לא הולך להיות לה קל. הטענה המרכזית שלה היא, שלא תבעו את הגוף הנכון - העמותה שמפעילה את הישיבה - אלא הישיבה עצמה, שאינה גוף משפטי. נשמע לכם מתחכם? גם לתדמור-ברנשטיין. "תסבירי לי בבקשה למה אתם לא הנמען הנכון. התובע אומר שהמוסד הזה שלכם. אני סמוך ובטוח שלא תהיה לו בעיה להוכיח היכן למד, ושקראו לזה אולי אחרת - אבל יש גם אישור שלכם שהוא למד אצלכם. גבירתי לא תתחמק. יש מסמך שאתם חתומים עליו. מה את אומרת על זה?". ובכן, תדמור-ברנשטיין מכיר את התיק יותר טוב ממנה, היא לא יודעת מה להשיב והוא מכתיב בשמה הבטחה לבדוק ולענות.
תדמור-ברנשטיין לא סיים איתה: "אני חושב שצריך ליישר את העניין הזה, ולא הייתי משאיר את זה לסוף. תהיו זהירים עם זה, כי אני אטיל הוצאות. לא ראוי שמי שלמד אצלכם, תגידו שהוא לא למד. יש גבול". נציגת החברה גם לא יודעת האם היה מורה בחצר בזמן האירוע, וגם את זה היא מבטיחה לבדוק. היה נחמד, אילו נקודות מרכזיות כאלו היו נבדקות מראש.
חקירה נגדית מתוך הרגל תורו של נציג משרד החינוך. "תסכים איתי שמשרד החינוך מתנהל - צר לי שזה נשמע כמו חקירה נגדית, זה פשוט הרגל - על-ידי הוראות מנכ"ל. אני מניח שיש הוראות שקשורות לפיקוח בהפסקות. אתם צריכים בגדול לפקח שאוכפים את ההוראות האלה". הבעיה היא, משיב נציג המשרד, שזהו מוסד המפוקח בידי המשרד רק ברמה הפדגוגית, עם ביקורים של המפקח פעמיים-שלוש בשנה. תדמור-ברנשטיין מברר כיצד מתנהל הפיקוח וממשיך: "אבל אם המפקח מגיע ורואה שיש מלחמת אבנים בהפסקות, הוא צריך להגיד משהו. אם נשמע ראיות, אולי יתברר שבבית הספר היו פגיעות קודמות והיו טענות".
התובע חוזר בו מהטענה על "מלחמת אבנים" ומציג פסיקה עדכנית של השופטת
יעל וילנר. תדמור-ברנשטיין מעיין, מבקש מעורכי הדין לא לשוחח ביניהם, מתעניין שוב בשאלת הפיקוח ולבסוף מגיע לעיקר. "התיק הזה מאוד בתולי מבחינת ראיות. עלול לצוץ שהילדים שיחקו בזריקת אבנים. אני זוכר גילים יותר צעירים שזורקים בלוטים; אני לא מצדיק את זה. אני רק אומר שצריך מבוגר אחראי". והוא חוזר לרגע אחורה: התובע יוכל להוכיח דרך רישומי משרד החינוך שהנער כאן למד באותה ישיבה, מעיר תדמור-ברנשטיין.
"בית המשפט מבקש לבחון האם ניתן להציע הצעה לסילוק התיק בפשרה מוקדמת", מבשר להם תדמור-ברנשטיין ומציע 180,000 שקל. "יכול להיות שלא ימצא חן בעיניך", הוא אומר לתובע. "אני רואה קושי הוכחה של 60%. הבאתי את זה לידי ביטוי בדיבור שלנו 60% סיכוי שתוכיח את התביעה, משום שהוא נפצע וצריך פיקוח ואני לא שומע על פיקוח. אם לא היה מפקח בחצר" - הוא אומר לחברת הביטוח - "יש בעיה. אני מפנה אתכם לפסק הדין של השופטת וילנר [שהוצג לפני כמה דקות]. לגבי משרד החינוך - אני לא הייתי רץ מהאולם. אני חושב שאתם צריכים לקנות סיכון ב-10% [מהסכום המוצע]".
תדמור-ברנשטיין מסביר את עמדתו: "אני רוצה להגיד לכם מה שאני אומר בכל תיקי הנזיקין: אתם יותר חכמים ממני בשלב הזה, אתם יודעים מה יש מאחורי הקלעים. לפעמים הקייס יותר חזק, לפעמים הוא יותר חלש. אם כולם משחקים באבנים - זה המצב. ככל שהאירוע יותר מפתיע ואלים, יש פחות אחריות.
"קראתי את התיק ואמרתי: מעשה אלים של מישהו - איך אפשר היה לצפות את זה ולמנוע את זה. יכול להיות שהיה כעס ביניהם וזו תקיפה. יכול להיות שאם לא היה מישהו [מורה] בחצר - זה בעייתי מאוד". תדמור-ברנשטיין מכניס לפרוטוקול שהוא "השמיע לצדדים, בזהירות המתבקשת, הצעה לסילוק התביעה בפשרה מוקדמת" והם יודיעו את עמדתם בתוך 30 יום.
השורה התחתונה: קדם-משפט קלאסי. הכנה מצוינת של תדמור-ברנשטיין - טובה יותר משל עורכי הדין - מאפשרת לו להתמקד בעיקר, להציף את הבעיות וכבר כעת להציע פשרה. יש סיכוי טוב שהתיק הזה לא יגיע להוכחות - שמטבען, בנזקי גוף אחרי שנים רבות - נמרחות על פני חודשים רבים. יעילות: 9 מזג שיפוטי: 9 